<h1>השלמה</h1>
<h2>דף ג.</h2>
אמר ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה. רב פפא אמר תשע, שנאמר כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. תנא דבי ר' ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון כבוד, שהרי בזב קראו מרכב (ולאשה) [ובאשה] קראו מושב. ומסקנא דשמעתא ובדאורייתא מי לא כתיב טמא, אלא כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד, והיכא (דאפישי) [דנפישי] משתעי בלשון קצרה. ודוקא שאינו לשון מגונה, אבל לשון מגונה אע"ג דנפישי לא משתעי בלשון קצרה. וטמא דכתיב באורייתא פי' אסור, ואינו לשון מגונה. אבל [גבי] נח דכתיב מן הבהמה אשר איננה טהורה הוא דבר מגונה, דההיא שעתא לא הוו אסורין, ומאי איננה טהורה שעברה בה עבירה, וזהו דבר מגונה. וכי איתא בפרק בתרא דזבחים [קט"ז ע"א] ובפרק חלק [סנהדרין ק"ח ע"ב], דגרסינן התם ומי איכא טמאין וטהורין בההיא שעתא, אמר ר' יצחק מאותה שלא נעברה בה עבירה, מנא ידעי, כל שהתיבה קולטתן בידוע שהיא טהורה. וכן במה שכתוב אשר לא יהיה טהור מקרה לילה מאחר שהזכיר טומאתו שהיא בעבור הקרי הוא דבר מגונה.
<h2>דף ד.</h2>
משכיר בית לחבירו בארבעה עשר, אם עד שלא מסר לו המפתח חל ארבעה עשר, על המשכיר לבדוק וכו'. וגרסינן בפרק שור שנגח את הפרה [ב"ק נ"ב ע"א] המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה, היכי דמי, אי בכספא לקני בכספא, אי בחזקה לקני בחזקה. לעולם בחזקה, ובעי למימר ליה לך חזק וקני. [וכיון שמסר לו מפתח כמ"ד לך חזק וקני] דמי. אלא מסירת מפתח לא קני. וכי תימא שאני דין שכירות מדין מכירה. והא אמרינן בבבא מציעא [צ"ט ע"ב] שקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה. אלא מיהו אע"פ שמסירת מפתח לא קני ויכול לחזור בו, אפילו הכי כיון שמסר לו מפתח קודם ארבעה עשר גלי אדעתיה דשוכר שיבדוק הבית.
בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר [בית] בארבעה עשר חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק, למאי נפקא מינה, דליתיה האיך דלשייליה ולאטרוחי להאי. ולא איפשיטא ולקולא עבדינן כיון דבדיקת חמץ מדרבנן. והיכא דמוחזק לן דלא בדוק, וקא אמרי נשים ועבדים וקטנים אנן בדקניה נאמנין, מאי טעמא כיון דבדיקת חמץ מדרבנן (הימנייהו) [הימנינהו] רבנן בדרבנן. ומשום עבדים וקטנים הוא דאיצטריך ליה, אבל נשים אפילו בדאורייתא מהמני בכל דבר שעד אחד נאמן. וזהו ששנינו בפרק המדיר [כתובות ע"ב ע"א] אלו יוצאות שלא בכתובה מאכילתו שאינו מעושר ואינה קוצה לו חלה. משמע מהא שעל פיה אוכל הבעל. והיינו דמקשי התם בגמרא היכי דמי, אי דידע ליפרוש, אי דלא ידע מנא ידע, כלומר ולסמוך עלוה. והאי דמקשי התם גבי נדה לסמוך עלווה וגבי מעשר וחלה אמר מנא ידע, הכל עולה לטעם אחד, אלא מפני שמפורש בנדה וספרה לה, מלמד שסופרת לעצמה, לפיכך הזכיר בנדה לסמוך עלה. זהו דעת חכמי הדור שלפנינו. אלא שיש לפקפק בדבר, דגרסינן במסכת נדה בפרק בא סימן התחתון [מ"ח ע"ב], כל הנבדקות נבדקות על פי נשים, וכך היה ר' אליעזר מוסר לאשתו ור' שמעון מוסר לאמו. ר' יהודה אומר ל[פני הפרק] ולאחר הפרק נשים בודקות אותן, תוך הפרק אין נשים בודקות אותן שאין משיאין ספקות על פי נשים, ר' שמעון אומר אף תוך הפרק נשים בודקות. ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל, כיצד גדולה היא שלא תמאן, קטנה היא שלא תחלוץ. הא מאן קתני לה, אימא ר' יהודה היא תוך הפרק וכו'. אלמא נשים אינן נאמנות להקל אלא לאחר הפרק משום דאיכא חזקה דרבא. ויש לומר איסור ערוה שאני, שאין דבר שבערוה (היא וראיה) פחות משנים, וענין שתי שערות בכלל דבר שבערוה הוא. וראיה לדבר אחד אומר בגבה ואחד אומר בכרסה, דקרי ליה חצי עדות בפרק חזקת הבתים [ב"ב נ"ו ע"ב]. אלמא בעינן ב' עדים, ובדבר שצריך ב' עדים ליכא (ספקא) [ספיקא] שאין הנשים נאמנות, אבל בדבר שעד אחד נאמן אף האשה נאמנת בו. ובריש פרק האשה (ריבא) [רבה] [יבמות פ"ח ע"א] נמי משמע הכי, דמעיקרא הוה קס"ד דעד אחד נאמן באיסורין אשה נאמנת [א"ה נראה דחסר כאן]. ומאי דקיימא לן עד אחד נאמן באיסורין, הני מילי בדלא אתחזק איסורא או בדבר שבידו לעשות [אפילו אתחזק איסורא. אבל בדבר שאין בידו לעשות וגם] אתחזק איסורא לא מהימן. והכין איתא בפרק האשה רבה [שם] ובריש מסכת גיטין [ב' ע"ב].
<h2>דף ו.</h2>
כתב הרב אלפסי ז"ל, בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה. ומסתברא חייבת בבכורה היכא דמצי מסלק ליה. דהא ללישנא קמא אקשי ליה מהא דתניא בהמת ארנונא חייבת, ושני ליה התם דמצי מסליק ליה. והיינו דלא חש תלמודא לאקשויי ללישנא בתרא, משום דאקשי ללישנא קמא מהא מתניתא, וללישנא בתרא ליכא לתרוצי מידי. ויש מפרשים דבההיא מתניתא לא קתני אלא ארנונא, וללישנא קמא הוה קס"ד דבבהמה איירי, וללישנא בתרא מוקים לה בעיסה. ולאו מילתא היא דבברייתות [תוספתא בכורות פ"ב וחלה פ"א] תני בהדיא בהמת ארנונא. וכן כתב בספר הישר [סימן רנ"ג].
גוי שנכנס לחצר של ישראל ובצקו בידו אין זקוק לבער, הפקידו אצלו זקוק לבער. ייחד לו בית אין זקוק לבער, שנאמר לא ימצא. פירוש אפילו קביל עליה אחריות, כיון שייחד לו בית אין זקוק לבער. (דמדרשא) [דמדרישא בדקביל], דקתני הפקיד אצלו זקוק לבער, סיפא נמי בדקביל, ואפילו הכי אין זקוק לבער. ופירש רש"י בדלא קביל. ולפי פי[רושו] תנא סתמי קא תני רישא דקתני הפקיד אצלו זקוק לבער, דמסתמא קביל עליה אחריות. ייחד לו בית סתמא לא קביל עליה אחריות.
<h2>דף ו:</h2>
אמר רב יהודה הבודק צריך שיבטל. ולא משום פרורין, דהא לא חשיבי. ואע"ג דמנטר להו אגב ביתא, כיון דלא מנטר להו באפי נפשייהו לא חשיבי. אלא גזירה שמא ימצא גלוסקא [יפיפיה] (יפפיה) ודעתיה עלווה. ומדלא אמר שמא יש חמץ בתוך ביתו ולא ידע ליה, אלמא לא מיעניש עליה כלל, דכאונס הוא. להכי אמר שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילוה. פירוש דדעתיה עילוה השתא, ואדמבער ולא מבער קא עבר עלה בבל יראה.
<h2>דף ז.</h2>
אמר רבה בר רב הונא אמר רב הפת שעפשה כיון שרבתה מצה מותרת. היכי דמי, [אי] דלא ידע אי חמץ הוא או מצה מאי איריא כי רבתה מצה אפילו כי לא רבתה מצה נמי ניזיל בתר בתרא. שאני הכא (דעפשה) [דעיפושה] מוכיח עליה. ואי (עפשה) [עיפושה] מוכיח עליה כי רבתה מצה מאי הוי. אמר רבא לא תימא שרבתה מצה אלא שרבו ימי מצה עליה. אי הכי מאי למימר[א], לא צריכא דעיפושה מרובה, מהו דתימא כיון דעיפושה מרובה אגלי מילתא דחמץ מעליא [הוא], קמ"ל כיון שרבו ימי מצה עליה אמרינן כל יומא ויומא נהמא חמימא שדא עלוה ועפשה טפי.
אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך. מאי מברך רב פפא משמיה דרבא אמר לבער חמץ, רב פפי משמיה אמר על ביעור. בלבער כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע, כי פליגי בעל ביעור. מיתיבי ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה. התם היכי (כי) נימא, נימא לימול, לא סגי דלאו איהו מהיל. אבי הבן מאי איכא למימר. הכי נמי. מיתיבי ברוך אקב"ו על השחיטה. התם היכי (כן) נימא, נימא לשחוט, לא סגי דלאו (הכי) [איהו שחיט]. פסח וקדשים מאי איכא למימר. הכי נמי. שמעינן מהא, שכל מצוה שהבעלים יכולין לעשותה מוטל עליהן לעשותה ולברך עליה. ובפרק ערבי פסחים [קכ"א ע"א] תנן בירך ברכת הפסח פטר את של זבח ושל זבח לא פטר את הפסח דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר לא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו, ואמרינן בגמרא טעמא דר' עקיבא דאין זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה. אבל אם היתה זריקה בכלל שפיכה ברכה אחת מהן פוטרת של חברתה. ושמעינן מהא שאם יש לו שני בנים למול ברכה אחת מהן פוטרת האחרת, ובלבד שלא יפסיק בינתים. מיתיבי העושה לולב לעצמו אומר בא"י אמ"ה שוול"ה (ראשי תיבות, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה). נטלו לצאת אומר על נטילת לולב. שאני התם דבעידנא דאגבהיה נפק ביה. וא"ת ד[לאו] עובר לעשייתה הוא, כיון שעדיין יש לו לנענע שהוא שירי מצוה, וכי תימא אמאי לא מברך קודם הגבהה. אורחא דמילתא קמ"ל שאין לברך על המצוה עד שיטלנה בידו. ושמעינן מהא שלאחר שהגביהן מברך עליה ואין צריך קודם שהגביהו. ואע"ג דהאי (שטיא) [שטתא] למאן דאמר לבער, ולא קיימא לן כותיה, לא אשכחן דפליגי רב פפא ורב פפי בלולב. וכן ראוי לעשות.
כתב הרב אלפסי ז"ל ומפרשי לה רבנן בטבילת גר בלבד, אבל שאר חייבי טבילות מברכינן ואחר כך טובלין, דהא קיימא לן [בכורות כ"ז ע"א] נדה קוצה לה חלה ומחייבא לברוכי להפריש חלה. ולא היה צריך לכל זה, שמפורש הוא בפרק מי שמתו [ברכות כ"ב ע"א] שכל הטמאין חוץ מבעל קרי מותרין בדברי תורה ותפלה. והאי דלא אוקמה הרב ז"ל בטבילת בעל קרי, משום דסבירא ליה לרב ז"ל כשם שמותר בעל קרי בדברי תורה כך מותר בברכות, ואף אם יהיה אסור בתפלה כמו שכתב הרב ז"ל בפרק מי שמתו משמיה דרבינו האיי גאון ז"ל. ורבינו אפרים ז"ל כתב, דוקא בדברי תורה אבל לתפלה וברכות אסור. עיקר הדבר כי הרב אלפסי ז"ל לא איירי אלא במי שחייב טבילה בזמן הזה, כגון נדה. אבל בעל קרי אינו צריך טבילה בזמן הזה אפילו לתפלה, דברחיצת תשעה קבין סגי, וברחיצת תשעה קבין אינו צריך ברכה.
<h2>דף ז:</h2>
ת"ר אין בודקין לא לאור החמה וכו'. ירושלמי [פ"א ה"א] וכי יש חמה בלילה, הדא אמרה אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר.
<h2>דף ח.</h2>
תניא אין מחייבין אותו לבדוק להכניס ידו לחור ולבדוק מפני הסכנה, מאי סכנה, אי נימא סכנת עקרב כי אשתמש (לא צריכא) היכי אשתמש. לא צריכא דנפל הכותל. אי נפל למה ליה בדיקה והא תנן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער. בשהכלב יכול לחפש אחריו. והא אמר ר' אלעזר שלוחי מצוה אין נזוקין. אמר רב אשי שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה. וכי האי גונא לאו מצוה היא, והא תניא סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני, בשביל שאזכה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור. לא קשיא דלמא בתר דבדק אתי לעיוני בתרה. פלימו אומר כל עצמו אינו בודק, מפני סכנה, מפני סכנת כשפים שמא יאמר הגוי כשפים הוא עושה לי. והא אמר ר' אלעזר שלוחי מצוה אין נזוקין. היכא דשכיח הזקא שאני, דכתיב ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר השם עגלת בקר תקח בידך וכו'. אתמר אמר ר' אלעזר שלוחי מצוה אין נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן. תניא חורי הבית העליונים וכו'. רשב"ג אומר מטה החולקת בתוך הבית ומפסקת צריך בדיקה. ותניא אידך רשב"ג אומר מטה החולקת בתוך הבית ועצים ואבנים סדורין תחתיה ומפסקת אין צריך בדיקה. קשיין אהדדי. לא קשיא הא דמדלייה הא דמתתיה. פירוש מפסקת, שיש אויר בין המטה לארץ, וכד מדלייא צריך בדיקה תחתיה, בדמתתיה אע"פ שהעצים והאבנים סדורין תחתיה דניחא תשמישתה אין צריך בדיקה. ויש מפרשים מטה החולקת בתוך הבית ומפסקת מצד שלפניה לצד שלאחריה, שממלאת כל רוחב (שבבית) [הבית], דמתתיא צריך בדיקה מאחריה ובתחתיה שיכול לעבור דרך עליה, דמדליא אין צריך בדיקה מאחריה ולא תחתיה בשאבנים סדורים תחתיה.
<h2>דף ח:</h2>
מתניתין. וב"ה אומרים שתי שורות החיצונות שהן העליונות. גמרא. אמר רב עליונה ושלמטה הימנה. מאי טעמא, דייק חיצונות. והא קתני עליונות. למעוטי [תתאי ד]תתייתא. ושמואל אמר חיצונה ושלפנים הימנה. מאי טעמא, דייק עליונות. והא קתני חיצונות. למעוטי גווייאתא דגוואתא הימנה. והלכתא כשמואל.
<h2>דף ט.</h2>
אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום. טעמא דלא (חזינן) [חזינא], הא חזינא חיישינן נימא אכלתיה, דהא תנן כל מקום שחזיר וחולדה יכולין להלוך אין צריך בדיקה. פירוש גבי מדור גוים היא שנויה, דתנן התם מדור גוים אם דר שם ארבעים יום הבית טמא מפני שקוברין שם את נפליהן, כל מקום שחזיר וחולדה יכולין להלך אין צריך בדיקה. א"ר זירא לא קשיא הא בבשר הא בלחם, בבשר לא משיירא בלחם משיירא. רבא אמר בשלמא התם אימר הוה אימר לא הוה, ואם תמצא לומר הוה אימר אכלתיה, הכא ודאי שקיל, מי יימר דאכלתיה, הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. והלכתא כרבא דבתרא הוא. הילכך אי הוו תרי ספיקי אפילו בלחם לא משיירא, ואפילו ביטול שהוא מן התורה אינו צריך. ודוקא בלחם קטן שיכולה החולדה (לאכול) [לאכלו]. אבל (אם) בלחם גדול דליכא לספוקי דילמא אכלתיה ודאי משיירא וצריך ביטול. ושמעתא דלקמן דתשעה ציבורין מיירי בלחם גדול, דאי לא תימא הכי קשיא דרבא אדרבא. דבעי רבא [לקמן י' ע"ב] עכבר נכנס וככר בפיו עכבר יוצא וככר בפיו מהו מי אמרינן היינו האי דעל היינו האי דנפק או דילמא אחריני הוא. וכי אחרינא הוא מאי הוי, והא תרי ספיקי נינהו, דאימר היינו האי דעל היינו האי דנפק, ואם תמצא לומר דילמא אחרינא הוא דילמא אכלתיה. אלא ודאי ש"מ [דמיירי] בלחם גדול. ויש לדחוק דכי אמר רבא בתרי ספיקי לקולא דוקא בספק על ספק לא על, דלא אתחזק האי ביתא באיסורא. אבל היכא דודאי על, דאתחזק האי ביתא באיסורא, אינו יוצא מחזקתו בתרי ספקי. [ט' ע"ב] והא דתנן מה שמשייר יניחנו בצנעא, אסקה רבא שמא תבא חולדה ותטול בפנינו ויהא צריך בדיקה אחריו. רב מרי אמר שמא יניח עשר וימצא תשע.
<h2>דף ט:</h2>
תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל, ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל, היינו תשע חניות. פירוש, וצריך בטול, שהוא מן התורה, אבל בדיקה אינו צריך, דספיקא דרבנן הוא ולקולא. אע"ג דרובן מצה צריך בטול, דקבוע הוא וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ודוקא בלחם גדול, דליכא למימר אכלתיה. אבל בלחם קטן אין צריך בטול, דהוו להו תרי ספיקי, אימר מצה אימר חמץ, ואם תמצא לומר חמץ אימר אכלתיה. פירוש ואתא עכבר ושקל, היינו סיפא דכל דפריש מרובא פריש. ואפילו בטול אין צריך. ואם היו תשעה ציבורין של חמץ ואחד של מצה ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל אין צריך בדיקה, דהוה ליה קבוע, וספיקא דרבנן (הוא) [היא] ולקולא. פירש ואתא עכבר ושקל צריך בדיקה, דכל דפריש מרובא פריש. שני ציבורין אחד של מצה ואחד של חמץ, ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ושני עכברים אחד שקל חמץ ואחד שקל מצה, ולא ידעינן הי להאי עייל והי להאי עייל, צריך בטול שהוא מן התורה ואינו צריך בדיקה שאני אומר של חמץ נכנס לתוך שאינו בדוק ושל מצה נכנס לתוך הבדוק.
<h2>דף י.</h2>
ציבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים, ואתא עכבר ושקל, ולא ידעינן אי להאי עייל אי להאי עייל, היינו שני שבילין, דתנן שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהם ועשה טהרות, ר' יהודה אומר אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורין, שניהם בבת אחת טמאין, ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורין. ואמר רבא ואיתימא ר' יוחנן בבת אחת דברי הכל טמאין בזה אחר זה דברי הכל טהורין. פירוש, דספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור. לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו דמר מדמי ליה לבת אחת ומר מדמי לזה אחר זה. והלכתא כר' יוסי. והכא נמי לענין חמץ לענין בדיקה שהיא מדרבנן הוה ליה כספק טומאה ברשות הרבים, הילכך בזה אחר זה אינו צריך בדיקה, אבל בטול צריך. בבת אחת צריך בדיקה, בבא לישאל עליו ועל חבירו אינו צריך בדיקה וצריך בטול.
ספק על ספק לא על, היינו בקעה. פירוש, ואם אין בו אלא ספק אחד, כגון שבית אחד בדוק לפניו, צריך בטול ואין צריך בדיקה. ואם יש בו שני ספקות, כגון ששני בתים לפניו, אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, דדילמא לא על, ואם תמצא לומר על דילמא לשאינו בדוק על, אפילו בטול לא צריך. ואע"פ שחכמים מטמאין בבקעה ואפילו בתרי ספקי, דהכי תנן בטהרות [פ"ו מ"ד] כל שאתה יכול לרבות ספיק' וספק ספיקא ברשות היחיד טמא ברשות הרבים טהור. התם הוא (דהכא) [דהכי] גמירי לה. אבל לגבי איסורא כל תרי ספיקי לקולא אפילו בדאורייתא. הילכך אפילו בטול אינו צריך.
על בדק ולא אשכח, פלוגתא דר' מאיר ורבנן, דתנן היה ר' מאיר אומר כל דבר שבחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שתודע (לו) [לך] הטומאה, וחכמים אומרים בודקין עד (מקום) שמגיע לסלע. או (לבטלה) [לבתולה], והלכתא כרבנן, הילכך אפילו בטול אינו צריך. על בדק ואשכח, פלוגתא דרבי ורשב"ג, (דתנן) [דתניא] שדה שאבד בה קבר הנכנס לתוכה טמא, נמצא בה קבר הנכנס לתוכה טהור, שאני אומר קבר שאבד הוא קבר שנמצא, דברי רבי. רשב"ג אומר תבדק כל השדה כולה. פירוש, בבדיקה כולי עלמא לא פליגי דלא צריך, ואפילו לרשב"ג דמחמיר הני מילי בטומאה דאורייתא אבל בבדיקה דרבנן לא. לא נחלקו אלא בבטול, לרשב"ג צריך בטול, לרבי אין צריך בטול. והלכתא כרשב"ג, דקיימא לן [כתובות ע"ז ע"א] דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו. ועוד אפילו תימא דלא קיימא לן כהאי כללא, אפילו הכי בשל תורה הלך אחר המחמיר. ואע"ג דאמר רבא תינוק נכנס וככר בפיו אין צריך בדיקה, אלמא אמרינן הוא ככר שהכניס והוא ככר שהוציא ולא אמרינן דילמא אחרינא הוא. שאני התם שהפירורין מוכיחין כן מפני שדרכו של תינוק לפרר. והא דאמרינן השתא לקמן הניח עשר ומצא תשע, היינו סיפא. דמשמע דאי הוה סבירא להו מנה מונח ומנה מוטל, כיון שמצא הציבור האחד דיו ואין צריך בטול על השאר אלא סוגיין כרבי איכא לאוקומא כגון שהכיר האחד שמצא האחד שהוא מאותן שהניח. ולא היא, דלרבנן דאמרי בודק עד שמגיע לסלע ליכא למימר הכי. אלא כפירושא קמא מסתבר כגון שמכירו. ותדע דהכי הוא, שאם אינו מכירו כשהניח עשר ומצא תשע ובדק ומצא אחד מהן לאו היינו הניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת, ומה לי אם מצאו בזוית אחרת קודם בדיקה ומה לי אם מצאו לאחר בדיקה. אלא מסתבר בשמכירו.
הניח תשע ומצא עשר, פלוגתא דרבי ורבנן, דתנן הניח מנה ומצא מאתים, חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה דברי רבי. וחכמים אומרים הכל חולין. פירוש, אליבא דרבי אינו צריך בטול. אליבא דרבנן אחריני נינהו וצריך בטול, אבל בדיקה אפילו לרבנן לא צריך. ויש (לומר) [לפרש] לרבנן צריך בדיקה, דכיון דמקילי רבנן במעשר דאורייתא ואמרי הכל חולין, אלמא פשיטא להו דאחריני נינהו, הילכך אפילו בדיקה צריך. והלכתא כרבנן. הניח עשר ומצא תשע, היינו סיפא דתנן הניח מאתים ומצא מנה, מנה מונח מנה מוטל, דברי רבי. וחכמים אומרים חולין. כבר פרישנא לעיל להא מילתא. והלכתא כרבנן.
<h2>דף י:</h2>
הניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת, פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן, דתנן קרדום שאבד בבית או שהניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו (אם) [או] אדם טמא נכנס לשם והניחו (בזוית זו ומצאו) בזוית אחרת רשב"ג אומר הבית טהור שאני אומר השאילו לאחר ושכח או שנטלו מזוית זו (ומצאו) [והניחו] בזוית אחרת ושכח. פירוש לרשב"ג אין חוששין לעכבר ואין צריך בטול, לרבנן חוששין לעכבר וצריך בטול, והלכתא כדברי חכמים להחמיר בשל תורה.
בעי רבא עכבר נכנס וככר בפיו, עכבר יוצא וככר בפיו, מהו. מי אמרינן היינו האי דעל היינו האי דנפק, או דילמא אחרינא הוא. ואם תמצי לומר היינו האי דעל היינו האי דנפק, [עכבר] לבן נכנס וככר בפיו ועכבר שחור יוצא וככר בפיו מהו. הא ודאי אחרינא הוא, או דילמא ארמויי ארמייה מיניה. אם תמצי לומר עכברים לא מרמו אהדדי, עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאה וככר בפיה מהו, חולדה ודאי ארמויי ארמייה מיניה דעכבר, או דילמא אם איתא דאיהו הוא לדידה כולה הוה שקלה. אם תמצי לומר אם איתא דאיהו הוא לדידה הוה שקלה, ככר ועכבר בפי חולדה מהו, הכא ודאי איהו ניהו, או דילמא אם איתא דאיהו הוא ככר בפיו דעכבר הוה משתכח, או דילמא מחמת ביעתותא הוא דנפל. תיקו. וכל הני בעיי צריך בטול ואין צריך בדיקה.
בעי רבא ככר בשמי קורה, צריך סולם להורידו או אין צריך סולם להורידו. אם תמצא לומר זימנין דנפלה ואתי למיכלה, ככר בבור צריך סולם להעלותו או [לא. אם] תמצא לומר זימנין דנחית לצרכו ואתי (למכ) [למיכליה] ככר בפי נחש צריך חבר [להוציאו] או אין צריך חבר להוציאו, בגופיה אטרחוה רבנן [בממוניה לא אטרחוה רבנן] או דילמא לא שנא, תיקו. וכל הני בעיי לחומרא.
רבי יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר וכו'. אסיקנא בגמרא דלרבי יהודה נמי סגי בבדיקה אחת, ובהא קא מפלגי, רבי יהודה סבר אם לא בדק באחת משלשה זמנים אלו שוב אינו בודק, דחיישינן דילמא אתי למיכל מיניה. ורבנן סברי כיון שהוא עצמו מחזר עליו לשרפו לא אתי למיכל מיניה, והילכך אם לא בדק [בתוך] המועד יבדוק אחר המועד. ופירוש בתוך המועד ולאחר המועד, בתוך שש ולאחר שש. כך פירש ר"ש ז"ל, והוא הנכון. והרב אלפסי ז"ל פירש תוך הפסח ולאחר הפסח.
<h2>דף יב:</h2>
תניא רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, אימתי שלא בשעת ביעורו, אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר. איכא מאן [דפסק] כרבי יהודה, חדא דרבי מאיר ורבי יהודה תרוייהו סבירא להו הכי, דקתני [י"א ע"ב] שורפין בתחלת שש. ורבי עקיבא נמי הכי סבירא ליה. ועוד דסתם לן תנא כרבי יהודה במסכת תמורה בפרק בתרא [ל"ג ע"ב] דתנן התם ואלו הן הנשרפין, וקא חשיב חמץ בפסח. ואמרינן בגמרא סתמא כרבי יהודה. ואע"פ ששתק ר' יהודה (מדבריו) [לדבריו] היה (יושב) [שותק]. רק הרב אלפסי ז"ל הביא המחלוקת ולא פסק הלכה כדברי מי, משמע שהלכה כחכמים. ודאתאן עלה מיהת חזינא לפרושי מילתא דרבי יהודה. הרב רבינו שלמה פירש שלא בשעת ביעורו שלא בשעת איסורו, אבל בשעת ביעורו הוא משש שעות ולמעלה שהוא שעת איסורו מן התורה השבתתו בכל דבר. ודר' עקיבא עדיפא מדר' יהודה, דלר' עקיבא אפילו לאחר ביעורו אית ליה אין ביעור חמץ אלא שריפה. והא דאמרינן בפרק כל שעה [כ"ז ע"ב] עבר זמנו אסור בהנאתו ולא יסיק בו תנור וכירים, ואמרינן בגמרא לא צריכא [אלא] לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו'. לא קשיא מידי, דהא אוקימנא לההוא עבר זמנו לשעות דרבנן. וההיא דתנן בתמורה ואלו הן הנשרפין, וקא חשיב חמץ בפסח, ואוקימנא כרבי יהודה. ומדקתני פסח אלמא בתר זמן איסוריה הוא. לא קשיא מידי, דכיון דאיסוריה משום פסח, קרי ליה חמץ [בפסח]. ולעולם קודם זמן איסורו הוא. ורבינו יעקב ז"ל פירש שלא בשעת ביעור, שכבר עבר זמן ביעורו, והיינו משש שעות ולמעלה, אבל בשעת ביעורו הוא (שעת) [שעה] חמישית השבתתו בכל דבר. ומאי דאמרינן לעיל [ו' ע"ב] ונבטליה בארבע וחמש, כיון דלאו זמן איסוריה הוא ולאו זמן ביעוריה הוא פשע ולא מבטיל. אלמא שעה חמישית לאו זמן ביעוריה הוא. ההוא זמן ביעוריה לאו דוקא, אלא פירושו לאו זמן בדיקתו הוא. אי נמי ההיא לרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה דלית להו בדיקת חמץ (בשעת) [בשעה] חמישית, אבל לרבי יהודה אית ליה בדיקה (בשעת) [בשעה] חמישית, כדתנן [י' ע"ב] רבי יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר ובשעת הביעור. ומפרש בירושלמי [פ"א ה"ד] (הדין) [הי דין] שעת הביעור, אמר ר' בא חמישית כר' יהודה. וכתבו הרב בעל העיטור ז"ל [ריש הלכ' ביעור חמץ] ומסתברא כפירוש רבינו יעקב ז"ל.
<h2>דף כא:</h2>
עבר זמנו אסור בהנאתו. פשיטא, לא צריכא לשעות דרבנן, דאמר רב גדל אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחטי קרדנייתא אין חוששין לקדושיו. והכי הלכתא. ואע"ג דקיימא לן [כ"ח ע"ב] כר' שמעון דאמר בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בולא כלום, לא אשכחן דפליג ר' שמעון על מדרש דאך תשביתו שאור. וכולהו תנאי אית להו שורפין בתחלת שש. ובהאי פרקא נמי תנן כל שעה שמותר לאכול מאכיל, הא אינו מותר לאכול אינו מאכיל. ואיך נדחה כל המשניות הללו ללא צורך. ואמרינן בריש פרקא קמא [ד' ע"ב] דכולי עלמא דחמץ משש שעות ולמעלה אסור, מנא לן וכו'. אלמא כל הני תנאי דאית להו שורפין סבירא להו דחמץ משש שעות ולמעלה אסור, ומוכחי לה מאך תשביתו שאור, דמשמע דהא בהא תליא, דכיון שהזהירה תורה על ההשבתה היא הראיה לאסור, ואתקש נמי השבתת שאור לאכילת חמץ. וכיון דבעידנא דקאי בבל תאכל חמץ אסור בהנאה, בעידנא דקאי בתשביתו שאור אסור בהנאה. ועוד שאין לחלק בין ההשבתות, וכיון דבהשבתת שבעה אסור בהנאה בהשבתת אך ביום הראשון אסור בהנאה. ומיהו לא עבר עליה בלאו. ואני תמה על הרב בעל המאור שכתב [לעיל ז' ע"א] ואי אכיל ליה מיכל [משש] שעות ולמעלה אינו עובר באכילתו, שאין לך השבתה גדולה מזו. וכבר ביארתי שהאיסור תלוי בהשבתה. והרב עצמו ז"ל כתב גבי עבר זמנו אסור בהנאתו, פשיטא דהא תנא ליה כמה דקתני בפרקא קמא [י"א ע"ב] ושורפין בתחלת שש, משמע לדבריו דכל הני תנאי דאית להו שורפין בתחלת שש אית להו אסור בהנאה משעת שריפה. ומנא לן ששורפין בתחלת שש, ממדרש אך תשביתו שאור. על כרחין שהרב עצמו ז"ל כתב דר' שמעון לא פליג על מדרש אך תשביתו שאור, על כרחין סבירא ליה לר' שמעון חמץ משש שעות ולמעלה אסור בהנאה. ומיהו בירושלמי [פ"א ה"ד] משמע דלר' מאיר אינו אסור מן התורה אפילו משש שעות ולמעלה עד הלילה.
<h2>דף כד:</h2>
אמר ר' אבהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן, למעוטי מאי, אמר רב שימי בר אשי שאם אכל חלב חי פטור. איכא דאמרי א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן. וכל שכן שלא כדרך אכילתן שפטור. למעוטי מאי אמר רב שימי בר אשי שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שפטור. וכן הלכה. והני מילי לענין מלקי דלא לקי, אבל איסורא מיהת איכא ואפילו שלא כדרך הנאתו, דהא תנן [כ"א ע"א] לא יסיק בו תנור וכירים, והדבר ידוע שאין זה דרך הנאתו. ודוקא כשאין לו חולי, אבל חולה אפילו בדליכא סכנה איסורא נמי ליכא, דכיון דליכא איסורא אלא מדרבנן במקום צערא לא גזרו רבנן. והיינו דמר בר רב אשי דאמר מידי דרך הנאתו קא עבידנא. והא דתנן [ל"ט ע"ב] לא ילעוס אדם חטין ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצות, התם משום דקא עבר עליה בבל יראה ואיסורא דאורייתא נמי איכא.
אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן, מאי טעמא דלא כתיב בהו אכילה. הא מילתא דאביי בארץ ישראל היא שהכלאים אסורין מן התורה, אבל בחוצה לארץ קיימא לן [קדושין ל"ט ע"א] שהיא מדברי סופרים וליכא מלקות. ומיהו גמרינן ממילתא דאביי דבחוצה לארץ (סופרים) מיהת [איכא] איסורא אפילו שלא כדרך הנאתן. אבל בהרכבת האילן אע"פ שהוא אסור מן התורה, [ו]כלאי זרעים נמי אף בארץ, מותרין אף באכילה. והכי איתא בפרק כל הבשר [חולין קט"ו ע"א]. ובמסכת כלאים פרק ח' [מ"א] תנן כלאי זרעים אסורין מלזרוע ומלקיים ומותרין באכילה. ובשר בחלב לוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתו, דלא[ו] אכילה כתיבא ביה.
<h2>דף כה.</h2>
אמר רב אדא בר אהבה כלאי כרם עיקרן נאסר. מתיב רב שמעיה בר זעירא המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים [אסור], הוסיף אין לא הוסיף לא. אמר רבא תרי קראי כתיבי כתיב המלאה וכתיב הזרע הא כיצד, זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא.
<h2>דף כה:</h2>
אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור גרסינן. ומשכחת לה כגון שאמרו לה לכי למקום פלוני [והבעלי לפלוני] ואי לא קטילנא לך. וכגון שלא יאנסוה ללכת שם למקום פלוני, אלא שיהרגוה אם לא תלך. ומשום הכי לא אמרינן הכא קרקע עולם (הוא) [היא] כדאמרינן באסתר [סנהדרין ע"ד ע"ב].
<h2>דף כו.</h2>
אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, הא איסורא איכא. ואע"ג דקיימא לן כרבא דאמר גבי תיהא ובת תיהא ריחא לאו מילתא (הוא) [היא] ואפילו לכתחלה שרי, שאני יין שאין עיקרו לריח וגם אינו מתכוין להנאת ריח אלא לבדוק את היין, אבל דבר שעיקרו לריח ריחא מילתא היא. ובמסכת ע"ז [י"ב ע"ב] נמי גרסינן לא שנו אלא שמעוטרות בורד והדס דקא מתהני בריחא. ועוד אמרינן התם [י"ג ע"א] יניח נמצא נהנה, פירוש נמצא נהנה מן הריח. אלמא ריחא מילתא (הוא) [היא] בדבר שעיקרו לריח.
<h2>דף כו:</h2>
ת"ר תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ ישן (יושן) [יוצן]. אפה בו את הפת ר' אומר הפת אסורה. וכן הלכתא, אפילו הוליך הנאת עצים לים המלח. ואע"ג דקיימא לן [ע"ז מ"ט ע"א] כר' אליעזר דאמר יש פדיון לע"ז, דוקא ע"ז שתופסת דמיה אבל ערלה וכלאי הכרם שאין תופסין את דמיהן אין להם פדיון. וכן כתב הרב בעל המאור. אבל הרב רבינו שמואל כתב, הוא הדין לערלה וכלאי הכרם שיש להם פדיון. בשלה על גבי גחלים דברי הכל הפת מותרת.
<h2>דף כז.</h2>
רב יהודה אמר שמואל ור' חייא בר אבא א"ר יוחנן, חד אמר לא שנו אלא גחלים אוממות אבל לוחשות דברי הכל אסורה, וחד אמר אפילו לוחשות מותרת. למאן דאמר אפילו לוחשות מותרת, אלא פת דאסר דיש שבח עצים בפת היכי משכחת לה. אמר רב [פפא] בשאבוקה כנגדו. מכלל דרבנן שרו אפילו בשאבוקה כנגדו. אלא עצים דאסורא לרבנן היכי משכחת לה[ו]. אמר רמי בר חמא בשרשיפא. משמע מהא דרבנן אפילו ליכא אלא חד גורם שרו רבנן, מדלא אשכח איסורא אלא בשרשיפא. וכן פר"ש ז"ל. והלכתא כמאן [דאמר] לוחשות אסורה, דאיסורא דאורייתא הוא ולחומרא. גרסינן בפרק כיצד צולין [ע"ה ע"א] תנור שהסיקו בעצי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת לדברי האוסר מהו. אמר ליה הפת מותרת. וכתב הרב בעל המאור ז"ל מדקא מבעיא ליה בגרפו, אלמא פשיטא ליה דבלוחשות אסורה. ואני אומר ולדברי האוסר דקא אמר התם הוא לדברי האומר זה וזה גורם אסור, ולדידיה ודאי בלוחשות אסור, אבל לר' דסבירא ליה זה וזה גורם מותר וזו הפת אסורה משום דיש שבח עצים בפת, לעולם בלוחשות מותרת, דאין כאן שבח עצים. ומאן דאמר בלוחשות מותרת אמסקנא קאי דסבירא ליה לר' זה וזה גורם מותר. ועוד י"ל דטעמא דמאן דאמר לוחשות נמי מותרות דחשיב נמי לוחשות כאפר וכמי שנאפה הפת בגורם מותר, מה שאין כן בתנור דגורם האסור הוא אע"פ שגרפו. וזהו הנכון. ומכל מקום כיון דאיסורא דאורייתא הוא עבדינן לחומרא ולוחשות אסורה. והלכתא זה וזה גורם מותר. והני מילי דיעבד, אבל לכתחלה אסור. והכי אסיקנא בע"ז [מ"ח ע"ב] דר' יוסי אומר נוטעין ייחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי. והאיסור הוא שאסור להביא לכתחלה על גבי היתר, אבל ההיתר מותר להביא לכתחלה על גבי האיסור. ולפיכך חדש יוצן אע"פ שהוא לכתחלה. ישן יוצן אפילו למאן דאמר זה וזה גורם מותר בדיעבד, והכא נמי דיעבד (הא) [הוא] שכבר נתערב האיסור וההיתר. שאני הכא שכיון שיכול לסלק (אסור) [האיסור] לגמרי מסלקו. ולפיכך (מצננן) [מצננו] (ולפיכך) [ונמצא] נסתלק האיסור לגמרי. ואע"ג דתנור חדש נמי יכול לסלק האיסור שהוא התנור, שאני התם שהגורם האחרון הוא ההיתר שנאפה בו הפת, אבל הכא הגורם האחרון שנאפה בו הפת הוא גורם (לאסור) [דאיסור] ויש לו לסלקו. והרב בעל המאור כתב שנתיצת התנור [ש]הוא הפסד מרובה כדיעבד (נמי) [דמי], אבל צינון התנור הוא הפסד מועט לא חששו. ומה שכתבתי הוא הנכון.
<h2>דף כז:</h2>
תניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשרה. ואפר הקדש לעולם אסור. ואוקימנא כגון שנפלה דליקה מאליה, דלא הוה איניש דלמעול. אבל אם לא נפלה דליקה מאליה מעל המסיק ונפקי (לכולם) [לחולין] ואפרו מותר. והא דקתני גבי הקדש לעולם וגבי אשרה לא תני לעולם, משום דאשרה דגוי אית (ליה) [לה] תקנה בבטול והקדש לית ליה תקנה. והכי איתא בשלהי מסכת תמורה [ל"ד ע"א]. מסתברא לי דהא [ד]אמרינן בשלה על גבי גחלים הפת מותרת, דוקא בערלה וכלאי הכרם שאפרן מותר, ועל גבי גחלים הוו להו כאפר. אבל בעצי אשרה שאפרן אסור הפת אסורה. והא דאמרינן יוליך הנאה לים המלח, פירש הרב אלפסי הנאת הפת. משמע שהפת אסורה ולא (שהי) [שרי] בהולכת [דמי] עצים לים המלח. והרב בעל המאור כתב דהוא הדין לפת (ובתנור) [ותנור] דסגי [ליה] בהולכת דמי עצים לים המלח.
<h2>דף כח.</h2>
הא דתנן וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, פליגי בה רבה ורב יוסף. רבה סבר דאפילו לים בעי פירור, ורב יוסף סבר כיון דחמץ מאיס לא בעי פירור לים. והלכתא כרבה לחומרא.
<h2>דף ל.</h2>
אמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור. ומדלא קא יהיב שיעורא ש"מ במשהו כרב. זה כתב הרב אלפסי ז"ל. מגופא דשמעתא משמע דלא אסרינן חמץ במשהו אלא למאן דאית ליה [חולין ק"ט ע"א] שאר איסורין במינן במשהו, ובחמץ גזר רב שלא במינו אטו מינו. אבל מאן דאית ליה שאר איסורין במינן בנותן טעם הכי נמי בחמץ. ואנן השתא דקיימא לן דשאר איסורין אפילו במינן בנותן טעם, ורבא נמי הכי סבירא ליה בפרק גיד הנשה [חולין צ"ז ע"ב] דאמר רבא אמור רבנן בטעמא וכו', מהיכא תיתי דבשאר איסורין אפילו במינן בנותן טעם ובחמץ אפילו שלא במינו במשהו. אלא שכיון שכתב הרב אלפסי כך, [ו]מנהג כל ישראל לאסרו במשהו, אין לזוז מדברי הרב אלפסי ז"ל. ויש שנותנין טעם לדבר, דהוה ליה דבר שיש [לו] מתירין, דלאחר הפסח מותר, כר' שמעון דלא קניס על ידי תערובת. הילכך דין הוא שנאסור אותו בפסח במשהו, דדבר שיש לו מתירין הוא. ולא[ו] מילתא היא, דהא ר' יוחנן סבירא ליה כר' שמעון ואפילו הכי סבירא ליה בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם. ולא אסר ליה במשהו משום דבר שיש לו מתירין. אלמא דלא אמרינן דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל אלא בדבר שיש לו מתירין בעיניה. אבל דבר שאין לו מתירין אלא על ידי תערובת בטיל. ועוד יש לומר דדבר שאין לו מתירין הוא, שיש לו לבערו בפסח, כדתנן [מ"ד ע"א] אלו עוברין בפסח, ואסיקנא דלית (להו) [בהו] כזית בכדי אכילת פרס. גרסינן בזבחים בפרק דם חטאת [צ"ה ע"ב], וכי מאחר דאיתותב רבה בר אהילאי (אלמא) [אלמה] אמר רב קדרות בפסח ישברו. זהו הסקו מבחוץ וזה הסקו מבפנים. ונעביד להו הסק מבפנים. חייס עלייהו. הילכך האי (בוביא) [בוכיא] הסקו מבחוץ הוא ואסור. אלא קדרות במקדש אמאי ישברו, נהדרינהו לכבשונות. א"ר זירא לפי שאין כבשונות בירושלים, אע"פ שהיו להם תנורין, חזרת הקדרות בתנור הוא ככבשן, דשריפת קדרות הוא כשריפת אבנים. ואי (מליא) [מליוה] גומרי נמי הוי ליה ככבשן, ולא חיישינן דילמא חייס עלייהו מפני שהיו של צבור ואין עניות במקום עשירות. ופירש רבינו שלמה ז"ל דמשום דחייס עלייהו גזרינן דילמא [יעשה] הסקו מבחוץ, אבל במקדש כהנים זריזים הם. ומה (שכתב) [שכתוב] וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר, דין כלי חרס בא להשמיענו שאין לו תקנה בהגעלה, אבל בחזרת תנור יש להם תקנה, בשילה [בנוב] וגבעון שהיו עושין כבשונות. ולעולם חזרת קדרות בתנור כמלייה גומרי דמי וחייס עלייהו. והראב"ד ז"ל כתב דקדרות בפסח סגי להו בחזרתן (בתנור) [לתנור].
<h2>דף ל:</h2>
אמר ליה רבינא לרב אשי הני סכיני דפסחא היכי עבדינן להו. לדידי חדתא עבדינן (ליה) [להו]. אמר ליה מר אפשר ליה, דלא אפשר ליה מאי. כעין חדתא קא אמינא, קתיינו בטינא ופרזלייהו בנורא והדר מעייל להו לקתייהו ברותחין. והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון. איכא מאן דאמר הוא הדין לשפודין ואסכלאות דלא בעינן לבון בפסח, דהא רב אשי דהוא בתרא הכי סבירא ליה בשלהי ע"ז [ע"ו ע"א] גבי מתניתין דתנן השפודין והאסכלאות מלבנן והם טהורים. ורמינן עלה הא דתנן [בשחיטת] קדשים השפודין והאסכלאות מגעילן והן טהורין. ופריק רב אשי האי היתירא בלעי והאי איסורא בלע. וחמץ בפסח נמי היתירא בלע. ולאו מילתא היא, דאם כן קשיא דרב אשי אדרב אשי, דהא אמר רב אשי הכא דאפילו סכין מעייל פרזלא בנורא. לא לאו ש"מ דחמץ בפסח איסורא בלע. אע"פ שבלעו בשאר ימות השנה, כיון שהבלוע הזה הוא אסור בפסח, שבשעת הבליעה אם היה פסח היה אסור, איסורא בלע קרינא ביה. אבל קדשים שאין נאסרין אלא מפני הנותר לא משכחת לעולם שיהו אסורין בשעת בליעתן, ולפיכך היתירא בלע קרינן ביה. והתם במסכת ע"ז פריק רב פפא פירוקא אחרינא, האי קריר והאי לא קריר.
אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל כל הכלים של חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה בצונן. פירוש, אבל לא בחמין, מפני שכלים של חרס בולעין אפילו בצונן כדאמרינן גבי יין נסך [ע"ז ל"ג ע"ב] פעם ראשון ושני אסור, אלמא אפילו בצונן בולעין פעם ראשון ושני. ולפיכך אסור להשתמש בהן מצה בחמין. אבל בצונן מותר. והוא הדין דאפילו נשתמש בהן חמץ בחמין מותר להשתמש בהן מצה בצונן. והא דנקט שנשתמש בהן חמץ בצונן, ריבותא קמ"ל דאע"פ שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה בצונן אבל לא בחמין.
איתמר בעל חוב, אביי אמר למפרע הוא גובה, רבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה. איכא מאן (דמפרק) [דמפיק] האי שמעתא מהלכתא, דהא קיימא לן אסמכתא לא קניא. וכי תימא אפותיקי לאו אסמכתא היא, הא לא מצית אמרת, דהא אמרינן בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ו ע"א] אמר רב פפא אע"ג דאמור רבנן אסמכתא לא קניא אפותיקי (הויא) [קניא] למגב' מיניה. אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן מי קאמר ליה קני למגבא מיניה. אמר ליה מר זוטרא ואי אמר ליה קני למגבא מיניה מאי, האי אסמכתא הוא, ואסמכתא לא קניא וכו'. אלמא אפותיקי נמי היכא דאמר ליה אי לא פרענא לך עד יום פלוני תהא שדה זו אפותיקי למגבא מיניה אסמכתא היא. ולדידי לא קשיא מידי, דשאני לן היכא דאמר ליה גבה משדה זו להיכא דאמר ליה גבה משדותי, דאילו היכא דאמר ליה גבה משדותי לאו אסמכתא היא, דאפילו לא אמר נמי אחריותו על כל שדותיו. ופלוגתא דאביי ורבא בשאמר לו גבה מכל שדותי, או אפילו בשלא אמר לו גבה משדותי וכשהגיע זמנו גבה אחד משדותיו. ותדע דבסתם נמי פליגי, דהא פרכינן לרבא מדרב נחמן אמר רבה בר אבוה דאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם וכו'. ומילתא דרב נחמן ודאי אפילו בסתמא הוא. אלמא פלוגתא דאביי ורבא נמי אפילו בסתמא היא, ולא שייך בה דין אסמכתא כלל. והא דתנן נכרי שהלוה לישראל על חמצו וכו', והא הכא (ד)כיון דקתני על חמצו כגבה משדה זו דמי, ואמאי לא הוי אסמכתא. איכא למימר לאביי דאמר למפרע הוא גובה, כי הוי אסמכתא מאי הוי, כיון דגבו לאחר הפסח גליא מילתא דמעידן הלואה דמלוה הוה. לרבא הא מוקים מתניתין בדאמר ליה מעכשיו, דליכא אסמכתא, כדמוכח בהדיא בפרק איזהו נשך דבמעכשיו ליכא אסמכתא. וכשתעיין בפירוש הראב"ד של בבא מציעא בפרק איזהו נשך תמצא דבאפותיקי ליכא אסמכתא. אבל לפירוש רבינו שלמה בפרק איזהו נשך באפותיקי נמי איכא אסמכתא.
והשתא דברירנא דלא שייכא אסמכתא בפלוגתא דאביי ורבא, איצטריכא לפרושי מתניתין אליבא דרבא דהלכתא כותיה. איתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה, רבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה. כל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כולי עלמא לא פליגי דאתי מלוה וטריף אתי מלוה ופריק, דתנן מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו. כי פליגי דאקדיש מלוה וזבין מלוה, אביי אמר למפרע הוא גובה כיון דמטא זמניה ולא פרעיה אגלי מילתא למפרע דברשותיה הוו קיימי ושפיר אקדיש ושפיר זבין, רבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאילו הוו ליה [זוזי] הוה מסלק ליה בזוזי אשתכח דהשתא הוא דקא קני. תנן נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה אמטו להכי מותר בהנאה דברשותיה דגוי קאי, אלא אי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה אמאי מותר בהנאה ברשותיה דישראל קאי. הכא במאי עסקינן שהרהינו אצלו, פירוש שנתנו ברשות גוי ושהה כל הפסח אצל הגוי, דכיון דלאו מחוסר גוביינא (אמטא) [הוא כד מטא] זמניה ולא פרעיה אגלי מילתא דגוי הוא, דבעל חוב קונה (הוא) משכון. ואע"ג דבעל חוב לא קני משכון במשכנו בשעת הלואתו והכא מדקתני על חמצו משכנו בשעת הלואתו הוא, שאני הכא כיון דגבי ליה השתא מעיקרא קנייה אפילו במשכנו בשעת הלואתו כיון דבעלמא קני ליה במשכנו שלא בשעת הלואתו. לימא כתנאי ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אינו עובר, משום ר' מאיר אמרו עובר, מאי לאו בהא קא מפלגי דמר סבר למפרע הוא גובה ומר סבר מכאן ולהבא הוא גובה, ותסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח דברי הכל עובר, למאן דאמר התם עובר הכא אינו עובר, למאן דאמר התם אינו עובר הכא עובר, אלא הכא במאי עסקינן כגון שהרהינו אצלו וקא מפלגי בדר' יצחק דאמר ר' יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון וכו', תנא קמא סבר הני מילי ישראל מישראל, דקרינא ביה ולך תהיה צדקה, אבל ישראל מגוי לא, ורבי מאיר סבר קל וחומר ישראל מישראל קני ישראל מגוי לא כל שכן אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח דברי הכל עובר התם ודאי גוי מישראל לא קני. ובהאי פירושא מפרקי אביי ורבא, לאביי בשפדאו הלוה ולא גבה המלוה ממנו, דלא שייך ביה למפרע הוא גובה. ולרבא בשגבאו. כך פירש הרב בעל המאור ז"ל.
ואני קבלתי מאבא מרי ז"ל דבין לאביי ובין לרבא בשגבאו בחובו, אלא לרבא בשהרהינו ולאביי בשלא הרהינו. וכי היכי דלרבא פליגי בדר' יצחק בשהרהינו הכי נמי לאביי פליגי בדר' יצחק בשלא הרהינו. דטעם דאביי דאמר למפרע הוא גובה, דהוה ליה כהרהינו. וכיון דלרבא פליגי בשהרהינו בדר' יצחק, הכי נמי לאביי בלא הרהינו פליגי בדר' יצחק. וזהו הנכון. ולהאי פירושא כי היכא דמוקמינן מתניתין לרבא בדאמר ליה מעכשיו ובדלא אמר ליה מעכשיו חילוף הדברים, הכי נמי לאביי אליבא דרבנן דאמרי דבין ישראל מגוי ובין גוי מישראל לא קני. וברייתא דהגעתיך נמי אליבא דאביי בדאמר ליה מעכשיו. ולאידך פירושא, רישא בשפדאו סיפא בשגבאו. וכולי מתני' באחריות החמץ על הגוי, שאם היה אחריותו על ישראל עובר, בין ישראל שהלוה את הנכרי בין נכרי שהלוה את ישראל בין למאן דאמר קני בין למאן דאמר לא קני. ואם תאמר הניחא לרבא דמוקים לה בשגבאו בחובו לא קשיא מילתא, דר' יצחק לא אמר במשכנו בשעת הלואתו דקני, הכא שאני כיון דגבי ליה השתא אגלי מילתא דמעיקרא קנייה כדפרישנא לעיל. אלא לאביי דמוקים לה בשפדאו הלוה קשיא, דאימר דאמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו, בשעת הלואתו מי אמר, ומדקתני הכא על חמצו משמע דמשכנו בשעת הלואתו. והכי משמע בשבועות ובבבא מציעא פרק השוכר את האומנין [ב"מ פ"ב ע"א], דכל היכא דקתני על המשכון משכנו בשעת הלואתו הוא. ומיהו למאי דפריש אבא מרי ז"ל לא קשיא מידי, דלאביי נמי בשגבאו בחובו הוא. איכא למימר סבירא ליה לאביי דמילתא דר' יצחק אפילו במשכנו בשעת הלואתו הוא. ועוד י"ל דאביי מוקים להא מתני' בשהרהינו אצלו ואמר אם לא פרעתיך עד יום פלוני יהא שלך. ובכי האי גונא סבירא ליה לאביי דבעל חוב קונה משכון אפילו בשעת הלואתו ואפילו פדאו.
<h2>דף לא:</h2>
תנן נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה. נהי נמי דהרהינו אצלו, והא אמרת גוי מישראל לא קני. אלא לא קשיא הא דאמר ליה מעכשיו הא דלא אמר ליה מעכשיו. פירוש, מתניתין דאמר לו מעכשיו ואפילו בשלא הרהינו אצלו. ורבינו שלמה ז"ל מפרש לה בדאמר ליה מעכשיו והרהינו, ברייתא דלא אמר ליה מעכשיו. ומנא תימא, דתניא גוי שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר, ואם אמר לו (הגיע עתך) [הגעתיך] עובר. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. אלא לאו ש"מ שאני (הכא) [היכא] דאמר ליה מעכשיו להיכא דלא אמר ליה מעכשיו. ואביי אמר לך רישא שפדאו הגוי סיפא [בשגבאו] ישראל בחובו. ולמאי דפריש אבא מרי ז"ל לאביי נמי רישא (נמי) בשגבאו בחובו ובדלא אמר מעכשיו.
ולענין הלכה קיימא לן כרבא. הילכך כולה מתניתין בדאמר ליה מעכשיו ובשהרהינו אצלו (ו)לפר"ש ז"ל. ולדידן אפילו בלא הרהינו, כיון דאמר ליה מעכשיו אגלי מילתא למפרע דשל מלוה הוא, ואפילו הגיע זמנו אחר הפסח. הילכך נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ואמר ליה מעכשיו והרהינו מותר בהנאה, דכיון דמטא זמניה ולא פרעיה אגלי מילתא למפרע דשל גוי הוא, ובלבד שיהא אחריות החמץ על הגוי או שייחד לו בית. ועוד י"ל אפילו באחריות החמץ על ישראל אע"ג דעבר עליה בבל יראה לא קנסינן ליה אלא בחמיצו, אבל בחמץ של גוי לא קנסינן ליה. ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו והרהינו ואמר לו מעכשיו אסור בהנאה, דאגלי מילתא דשל ישראל הוא, ואפילו אחריות החמץ על הגוי. והיכא דלא הרהינו ולא אמר ליה מעכשיו חלוף הדברים, דנכרי שהלוה את ישראל אסור בהנאה, אפילו אחריות החמץ על הנכרי או שייחד לו בית, אפילו הכי אסור בהנאה. דכיון דמכאן ולהבא הוא גובה אשתכח דהשתא בעידן גוביינא הוא דקא קני ליה ועד השתא של ישראל הוא. וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו, אחר הפסח מותר בהנאה, דמכאן ולהבא הוא גובה. והיכא דהרהינו ולא אמר ליה מעכשיו, ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו, אחר הפסח אינו עובר, כרבנן (דפליג עליה רבי) [דפליגי אדרבי] מאיר, דסבירא להו ישראל מגוי לא קני משכון, ומכאן ולהבא הוא גובה, הילכך אינו עובר. וכגון שאחריות על הגוי. אי נמי אפילו באחריותו על ישראל, כיון דחמץ דגוי הוא לא קנסינן ליה, אע"ג דעבר עליה בבל יראה. אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה, דגוי מישראל לא קני. הכי הוא מסקנא דשמעתא לענין איסורא. ולענין דינא, היכא דלא הרהינו ולא אמר ליה מעכשיו הילכתא כרבא. ואי אקדיש מלוה וזבין מלוה לא[ו] כלום הוא. היכא דהרהינו ואמר ליה מעכשיו, ברשותא דמלוה הוא ושפיר אקדיש ושפיר זבין. היכא דהרהינו ולא אמר ליה מעכשיו, כיון דקיימא לן כר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו, הכא כיון דסופו לגבותו אפילו במשכנו בשעת הלואתו קני ליה. ואי אקדיש מלוה וזבין מלוה שפיר אקדיש ושפיר זבין. ועוד י"ל דלא (אמ') כלום הוא, אע"ג דגבי חמץ קני ליה גבי הקדש ומכר לא כלום (הא) [הוא], דאילו (הוא) הוו ליה זוזי (הוא) [הוה] מסלק ליה בזוזי, אשתכח דהשתא הוא דקא קני. וזהו הנכון. וישראל מגוי וגוי מישראל לא קני משכון.
ת"ר חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים גוים נכנסין לשם, חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה ואין צריך לומר באכילה. חנות של גוים ופועלי ישראל נכנסין לשם חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה ואין צריך לומר בהנאה. ויש ספרים דכתיב בהן דבתר פועלים אזלינן, פועלים ישראל אפילו חנות ומלאי של גוים אסור בהנאה, פועלים גוים אפילו חנות ומלאי של ישראל מותר באכילה.
<h2>דף לה.</h2>
תנא כוסמין מין חטים, שבולת שועל ושיפון מין שעורים. פירוש הא דקתני כוסמין מין חטים, לאו למימרא מין חטים ולא מין שעורים, דהא בריש מסכת דכלאים [פ"א מ"א] החטים והזונן אינן כלאים זה בזה, השעורין ושבולת שועל הכוסמין והשיפון וכו' אינן כלאים זה בזה. ואילו חטין ושעורים כלאים זה בזה. אלא הכי קאמר כוסמין אף מין חטין הוא וכל שכן מין שעורין דדמו אהדדי. ונפקא מינה להצטרף לחלה שהכוסמין מצטרפין לחטים, וכל שכן שמצטרפין עם השעורים. שבולת שועל מין שעורין ומצטרפין עם השעורים ולא עם החטים. והכי תנן במסכת חלה בפרק ד' [מ"ב], איזהו מין במינו, החטין אינן מצטרפות עם הכל אלא עם הכוסמין, והשעורים מצטרפות עם הכל חוץ מן החטים. מנימוקי (הנכון) [הישר] [סימן של"ד]. והא דתנן בראש מסכת חלה [פ"א מ"א] חמשה דברים חייבין בחלה, החטין והשעורין והכוסמין ושבולת שועל ושיפון, הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה. מתרץ (בירושלם) [בירושלמי] כאן בנשוך כאן בבלול.
<h2>דף לה:</h2>
ת"ר יכול יצא אדם ידי חובתו (בטבול) [בטבל] שלא נתקן כל צרכו שנטלה ממנו תרומה גדולה ולא תרומת מעשר מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפילו מעשר עני ת"ל לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ואיסורא דחמץ להיכא אזלא אמר רב ששת הא מני ר' שמעון היא דאמר אין איסור חל על איסור. משמע מהא דלרבנן יוצא בטבל, ואם כן מתניתין דלא כרבנן. ועוד כי הרב אלפסי ז"ל כתבה ואנן קיימא לן כרבנן דאית להו איסור חל על איסור. ועוד היכי פריך תלמודא פשיטא גבי מתניתין דקתני אבל לא בטבל, והא רבנן פליגי עליה. וי"ל דמתניתין היינו טעמא משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. ואפילו למאן דאמר בפרק לולב הגזול [סוכה ל' ע"א] שביום טוב שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול ואע"פ שהיא מצוה הבאה בעבירה, לא דמי דהתם בשעה שעושה המצוה אינו עובר [עבירה] אבל הכא גבי מצה בשעה שעושה מצוה קא עבר עבירה. ושמעתי בשם חכמי צרפת דמצה היינו טעמא דגזרינן זית ראשון אטו זית שני שאין בו מצוה. והשתא דאמר רב אסי [ל"ז ע"ב] מצה של מעשר שני לדברי רבי מאיר אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח, אלמא דגבי מצה בעינן מצתכם היינו טעמא דאין יוצא בטבל. ובכל אלו השנויין במשנתינו מפני שאין בהם היתר אכילה ולא קרינא ביה מצתכם. והכי נמי בפרק לולב הגזול [סוכה ל"ה ע"א] גבי אתרוג אבל לא בערלה וכו', ומפרש בגמרא מפני שאין בו היתר אכילה, כלומר ולא קרינא ביה לכם, הכא נמי לא שנא אליבא דרב אסי. ובירושלמי [חסר כאן]...
<h2>דף לו.</h2>
תניא אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש וכו'. אע"ג דקימא לן מי פירות אין מחמיצין, הני מילי בעינייהו דליכא מים, אבל על ידי תערובת מים הם ממהרין להחמיץ יותר מן המים לבדן. והא דתניא במסכת מנחות פרק כל המנחות באות מצה [נ"ז ע"ב], אין מחמיצין בתפוחים משום ר' חנינא בן גמליאל [אמרו] מחמיצין. כמאן אזלא הא דתניא תפוח שרסקו ונתנו בעיסה וחימצה הרי זו אסורה, כמאן לימא ר' חנינא בן גמליאל היא ולא רבנן. אפילו תימא [רבנן], נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה מיהו הוי. אלמא מי פירות מחמיץ לגבי נוקשה. לא קשיא דההיא נמי מפרשינן בדעריב (להו) [בהו] מיא. וכתב רבינו שלמה ז"ל אע"ג דמי פירות אין מחמיצין, נהי דאין חייבין על חימוצה כרת מיהו נוקשה הוי. ודוקא על ידי לישה, אבל שלא על ידי לישה נוקשה נמי לא הוי. דאי לא תימא הכי קשיא הא דאמרינן לקמן [ל"ט ע"ב] ותיקא שרי, והא תניא ותיקא אסור, לא קשיא הא במיא ומלחא הא במשחא ומלחא דהוו להו מי פירות. ועוד דרבא שרי [מ' ע"א] לחרוכי תרי שבלי אהדדי משום דמי פירות נינהו. ובירושלמי נמי גרסינן גבי מתניתין דאלו עוברין [פ"ג ה"א] וכולהו על ידי מוי. מכל הני משמע דמי פירות אין מחמיצין כלל. אלא לאו ש"מ כאן על ידי לישה כאן שלא על ידי לישה. ועוד דההיא דאלו עוברין אם אין בהן מים (מאי) [הוי] נוקשה על ידי תערובת, ואינו עובר אלא [ב]נוקשה בעיניה.
ופסק הרב אלפסי כר' עקיבא דאמר לשין לכתחלה. והביא ראיה מר' יהושע בן לוי. ויש תמהין עליו מה ראיה יש מר' יהושע בן לוי, דדלמא ר' יהושע בן לוי בדלית בהו מיא איירי. וי"ל כי הרב אלפסי ז"ל דמוקים להאי מתניתא בשמן על ידי מים, אפילו על ידי מים קאמר והוא הדין אם אין מים דנוקשה היא, כפירוש רבינו שלמה ז"ל. ולהאי סברא ודאי ר' יהושע בן לוי כר' עקיבא סבירא ליה. ושמעתי בשם הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל, דודאי ר' יהושע בן לוי בדאית (להו) [בהו] מיא איירי, דאי(ת ליה) [לית] בהו מיא מאי איריא משום מצה עשירה תיפוק לי' מפני שאינו בא לידי חימוץ, שאינו יוצא בהן משום מצה, כדאמרינן [ל"ה ע"א] גבי אורז ודוחן. וכי תימא שאני אורז ודוחן שהן מין בפני עצמן, אבל בדבר שאינו מין לא אמרינן. והרי טבל שאינו מין ואפילו הכי אמרינן לעיל [ל"ה ע"ב] לר' שמעון, יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל. ורבנן לא פליגי עליה דר' שמעון (דאמ') אלא משום דסבירא (ליה) [להו] איסור חל על איסור, ואית בהו משום בל תאכל [חמץ], הא לאו הכי לא.
<h2>דף לו:</h2>
ת"ר לחם עוני פרט לחלוט ואשישה. ובפרק החולץ [יבמות מ' ע"א] אמרינן האי חלוט דאמרינן מצה הוא, למאי הלכתא, לומר שאדם יוצא בה(ן) ידי חובתו בפסח. קשיין אהדדי. לא קשיא, התם (דההיא) שחלטו במים רותחין, הכא שחלטו בשמן ודבש דהוה ליה מצה עשירה. (ודוקא) [ודיקא] נמי דקתני דומיא דאשישה. כך כתב רבינו אפרים ז"ל. והמאור כתב, התם שחזר ואפאו בתנור, הכא בשלא (אפה) [אפאו] בתנור דלאו לחם הוא. ואשישה משום מצה עשירה. וכן כתב רבינו יעקב ז"ל רק הטעם משום מצה עשירה. ולפיכך כשחלטו ברותחין ולא אפאו בתנור הוא דרך גדולה והוה ליה מצה עשירה, אבל כשאפאו בתנור לא הויא מצה עשירה.
תניא ב"ש אומרים אין אופין פת מרובה ביום טוב. פירוש אפילו לצורך יום טוב אין לשין ואין אופין הרבה ביחד מפני הטורח, אלא לש ואופה מעט מעט, ובית הלל מתירין. על זה הפירוש סמך הרב אלפסי ז"ל, שכתב ודוקא ביום טוב דעלמא, אבל ביום טוב דפסח [וכו'], כמו שכתב הרב ז"ל. ורבינו שלמה ז"ל פירש יותר מן הצריך לו ביום טוב, ואפילו הכי בית הלל מתירין מפני שהפת נאפת יפה בזמן שהתנור מלא כדאיתא בפרק שני דיום טוב [י"ז ע"א].
<h2>דף לז.</h2>
תנן התם הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המסרת והמדומע פטורין מן החלה. עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה, תחלתה עיסה וסופה סופגנין, תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה. הכי איתא למתניתין בפרק קמא דמסכת חלה [מ"ה]. ולפום האי מתניתין מאי דפטר ריש לקיש במעשה אלפס ור' יוחנן במעשה חמה הני מילי כשאין תחלתן וסופן עיסה, אבל תחלתה או סופה עיסה אע"פ שעשאן באלפס לריש לקיש או בחמה לר' יוחנן, חייב. וזה שאמר ריש לקיש הללו מעשה אלפס הן, כלומר שבלילתן רכה שאין יכולין לאפות בתנור אלא באלפס וליכא בהו גלגול. אבל אם היה בה גלגול עיסה ודאי בין שעשאן בחמה לר' יוחנן בין שעשאן באלפס לריש לקיש חייבין. (אבל אם בהן גלגול) [וכי אמרינן] לריש לקיש מעשה אלפס פטורין, בשהדביק ולבסוף הרתיח, אבל הרתיח ולבסוף הדביק מעשה תנור הוא, ואפילו לריש לקיש חייב. ור' יוחנן סבירא ליה מעשה אלפס לא שנא הדביק ולבסוף הרתיח ולא שנא הרתיח ולבסוף הדביק חייב, והללו שעשאן בחמה. והלכתא כר' יוחנן במעשה אלפס. אבל המעיסה (והעליטה) [והחליטה] אפילו לר' יוחנן פטור, מפני שקודם לישתן הן מבושלין ברותחין כל צרכן. אבל מעשה אלפס שלא נאפו אלא על האור אע"פ שבלילתן רכה קרובין הן למעשה תנור ולחם נינהו. ומאי דפריך הרב אלפסי ז"ל על מאן דפסק כר' יהודה, לאו פירכא היא. לא מבעיא לר' יוחנן דמוקים פלוגתייהו דר' יהודה וחכמים במעשה אלפס דלאו פירכא היא, אלא אפילו לאוקימתא דריש לקיש דמוקים לפלוגתייהו כגון שחזר ואפאו בתנור, דוקא במעשה אלפס פליגי. וטעמא דר' יהודה משום דתנור ואלפס שני תנורין הן. אבל בחלוט אפילו לר' יהודה אם חזר ואפאו בתנור חייב בחלה. וכן תמצא בפירוש רבינו שלמה ז"ל (דאמעשה) [דבמעשה] אלפס פליגי ר' יהודה וחכמים. וכן תמצא בספר הישר [סימן דש"ם] דר' יהודה לא פליג אלא אמעשה אלפס שחזר ואפאו בתנור. וטעמא דר' יהודה מפני שבלילתן רכה ואין ראוי לאפות בתנור מעיקרו אלא אם כן אפאו מתחלה באלפס ויקרש. אבל תחלתה עיסה, כגון חלוט, שראוי לאפותו בתנור אחד, אפילו לר' יהודה ואפילו לאוקימתא דריש לקיש דמוקים פלוגתייהו שחזר ואפאן בתנור, אם חזר ואפאו בתנור לחם הוא. ירושלמי [חלה פ"א ה"ג] בפרק (בחמה) [חמשת דברים] א"ר יוחנן כולם שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומר עליו המוציא ואדם יוצא [בו] ידי חובתו בפסח. ריש לקיש אמר כל שהאור מהלך תחתיו אינו חייב בחלה ואין אומר עליו המוציא. אמר ליה ר' יוחנן ובלבד על ידי משקה. תני יוצאין בסופגנין הנעשין באור ואין יוצאין בסופגנין שנעשין בחמה. לית הדא פליגא על ריש לקיש, פתר לה כשהיה האור מהלך מן הצד.
<h2>דף לח.</h2>
אמר רב אסי מצה של מעשר שני לדברי ר' מאיר אין אדם יוצא [בה] ידי חובתו בפסח, לדברי חכמים יוצא. מדברי רב אסי נלמוד דבעינן מצתכם. וכן הלכתא.
<h2>דף מ.</h2>
ת"ר אין לותתין את השעורין בפסח, ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות. ר' יוסי אומר שורן בחומץ וחומץ צומתן. אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי. אמר רב הונא בצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. פירוש בצקות שלנו שלשוה גוים בבתינו שלא בפנינו, אדם ממלא כרסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה משומרת באחרונה. אבל בבצקות של גוים אינו יוצא כיון דלא עבד בהו שימור בשעת לישה. וליכא לפרושי בצקות של גוים, ישראל שלקחו חטים של גוים וטחנוהו ולשוהו ישראל, דהא אמרינן בגמרא דלמא התם דבעידנא דנחית לשמור לא עביד להו שמור אבל היכא דנחית לשמור עבד שמור הכא נמי דשמור דלישה הוה שמור. משמע מהא דבצקות של גוים לא עביד להו שמור בשעת לישה. ורבינו שלמה ז"ל (לפ') [פירש] בצקות של גוים, בצקות שלהם שמכיר בהן שלא החמיצו, שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו, שהוא סימן לסידוק ולשיאור, אע"ג דליכא מים שלנו מותרין. והא דאמרינן לקמן עברה ולשה אסור, הני מילי בישראל משום קנסא, אבל בבצקות שלהם דליכא קנסא מותרין.
<h2>דף מב.</h2>
תני חדא שופכן במקום מדרון ואין שופכן במקום האשבורן. ותניא אידך שופכן במקום האשבורן. לא קשיא הא דקוו וקיימי הא דלא קוו וקיימי. דרש רבא אשה לא תלוש במים הגרופין. פירש רבינו שלמה ז"ל מן המולייאר, והוא דוד גדול של נחושת, ותלוי על האור ונחושתו עבה, אפילו בשאין שם אור, [ה]מים חמין או פושרין. עברה ולשה אסור, לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא בשאר ימים.
אלו עוברין בפסח. [פירש רבינו שלמה] עוברין עליהן בבל יראה. ויש מפרשין מתבערין. והוי יודע דאפילו לרבנן דאמרי על עירובו בלא כלום וכל שכן נוקשה בעיניה, לפום מסקנא דשמעתא אפילו הכי חייב [לבער]. ומדר' יהודה (משמע) [נשמע] לרבנן, לאו א"ר יהודה שיאור ישרף והאוכלו פטור, אף ממלקות אמר. אלמא אע"פ שנוקשה בעיניה פטור, חייב לבער. עירוב לרבנן נמי אע"פ שהוא פטור חייב לבער. ומה שפסק הרב אלפסי ז"ל כר' מאיר בשיאור, לאו מהאוכלו בארבעים פסק כותיה, דכיון דפסק כרבנן דאמרי על עירובו בלא כלום כל שכן נוקשה בעיניה. אלא מדין שיאור פסק כותיה, שהוא הכסיפו פניו וישרף ובקרני חגבים חייב כרת. וא"ת קשיא הלכתא אהלכתא, דקיימא לן כרבנן דאמרי על עירובו בלא כלום. ואנן קיימא לן בהאי פרקא [מ"ד ע"א] דבין לר' עקיבא בין לרבנן טעם כעיקר דאורייתא. לרבנן דילפי לה ממשרת, ולר' עקיבא מגיעולי גוים. י"ל אע"ג דטעם כעיקר דאורייתא לא לקי עליה לפי שאין לוקין [לא] על ק"ו ולא על בנין אב. (וזה) [וזהו] שאמרו בפרק השוכר את הפועל [ע"ז ס"ז ע"ב] טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. וממאי דטעם כעיקר היינו טעמו ולא ממשו, דגרסינן בפרק כל הבשר [חולין ק"ט ע"א] טעמו ולא ממשו דאורייתא, דאי ס"ד דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא (אמרינן) [גמרינן] דחדוש הוא וכו'. והכא אמרינן לר' עקיבא טעם כעיקר מנא ליה מבשר בחלב. הא למדת דטעמו ולא ממשו וטעם כעיקר חדא הוא, ואמאי אין לוקין עליו, והא בין לר' עקיבא בין לרבנן דאורייתא, לרבנן ממשרת ולר' עקיבא מגיעולי גוים. וטעמא דאמר אביי בפרק כל הבשר דגמרינן טעמו ולא ממשו מבשר בחלב מסתברא (דליבא) [דאליבא] דר' עקיבא קאמר, וסבירא ליה דגיעולי גוים חידוש הוא, דאילו [לרבנן] ממשרת נפקא. והראב"ד ז"ל כתב, דסבירא ליה לאביי דמנזיר לא ילפינן, שכן אסור בחרצן. ואיתא להא מילתא בנזיר בפרק שלשה מינין [ל"ז ע"ב]. ומיהו האי שמעתא פליגא. והתם נמי לא (קמ' ההיא סברא) [קיימא ההיא גירסא] ברוב הספרים, אלא לאו ש"מ אין לוקין לא על ק"ו ולא על בנין אב. זהו דעת רוב (הספרים) [המפרשים]. וגם הראב"ד כתב כן והרב בעל המאור. וקשיא לי להאי סברא, דאם כן רבי עקיבא מנא ליה דמשרת להיתר מצטרף לאיסור אתא, דילמא לטעם כעיקר ולייחודי ליה לאו לאלקויי עליה הוא דאתא, דאי מגיעולי גוים אין לוקין על בנין אב. דהא(י) כי האי גונא פרכינן בפרק כל שעה [כ"ד ע"א], אמר ליה רב פפא לאביי אימא לייחודי ליה לאו הוא דאתא דאי מדרבי אליעזר אין לוקין על לאו שבכללות, הכא נמי נפרוך. אלא מסתברא כאן במין במינו כאן במין בשאינו מינו. וכן כתוב בספר הישר [סימן תרצ"ד], במין במינו שאין הטעם ניכר בו אסור [ואין לוקין עליו, מין בשאינו מינו, שהטעם ניכר בו אסור] ולוקין עליו, למר ממשרת ולמר מגיעולי גוים. ולא אמרינן הכא אין לוקין לא על בנין אב ולא על ק"ו, שכיון שאיסור בעינו אסור מן התורה, טעם כעיקר גלויי מילתא בעלמא הוא. וזהו שאמרו בזבחים בפרק כל הזבחים שנתערבו [ע"ט ע"א], אמר רבא אמור רבנן בטעמא אמור רבנן ברובא, מין בשאינו מינו בטעמא, מין במינו ברובא. וכי תימא אכתי הדר קושיין לדוכתיה, לר"ע ממאי דמשרת להיתר מצטרף לאיסור, דילמא לטעמו ולא ממשו במין במינו אתא. איכא למימר דהא לאו מילתא (היכא) [היא], דהיכי משכחינן בנזיר מין במינו שיתערב איסור בהיתר, והלא כל מיני גפן אסורין. ואמטו להכי מוקים משרת להיתר מצטרף לאיסור. אבל טעם כעיקר [ב]מין במינו לא[ו] דאורייתא הוא למלקות. ואע"ג דחזינן ליה מזרוע בשלה [חולין צ"ח ע"ב], אסמכתא בעלמא הוא לששים ומאה. והיתירא חזינן מזרוע בשלה ולא איסורא. ואחרי שביארנו שטעם כעיקר במין בשאינו מינו דאורייתא לדברי הכל ולוקין עליו, למר ממשרת ולמר מגיעולי גוים, איצטריכינן לפרושי טעמייהו דרבנן דאמרי על עירובו בלא כלום. דהא כל הני דמתניתין לטעמא עבידי, ומין שאינו מינו הוא, ואמאי אמרי רבנן על עירובו בלא כלום. ויש לומר דטעם כעיקר אינו לוקה אלא אם כן אכל כזית מן האיסור. אבל אם אכל כזית מן העירוב, אע"פ שיש בו טעם האיסור, וטעם (העיקר) [כעיקר] לוקה, אינו לוקה אלא אם כן אכל כזית מן האיסור. ואם נפל כזית איסור בתוך חמשים של היתר בודאי הכל אסור, ואם אכל כל החמשים זיתים בכדי אכילת פרס לוקה. ואם לא אכל כל החמשים זיתים אינו לוקה מפני שלא אכל מן האיסור [כזית], ומשום הכי אמרינן על עירובו בלא כלום, משום דבכותח הבבלי ובכל הני דמתניתין לית בהו כזית בכדי אכילת פרס. ורבי אליעזר נמי הכי סבירא ליה בשאר איסורין. אבל בחמץ בפסח לוקה אם אכל כזית מן העירוב. ודע דרבי אליעזר דאית ליה על עירובו כל דהו, בין שיש בו כזית איסור ונתן טעם בהיתר בין שאין בו אלא חצי זית איסור וחצי זית היתר, וזהו היתר מצטרף לאיסור. אבל אם רבה ההיתר על האיסור אינו מצטרף. דגרסינן במסכת נזיר בפרק שלשה מינין [ל"ז ע"א] גבי מתניתין דשתי קופות דאייתינן הכא, בשלמא לדידי דאמינא משום היתר מצטרף לאיסור משום דנפישי חולי. והיינו דאמרינן בגמרא זעירי אמר אף (שאר) [שאור] בל תקטירו כמאן כר' אליעזר דדריש כל אי הכי חמץ בפסח נמי וכו'. ורבנן דאמרי על עירובו בלא כלום, אע"פ שיש בו טעם כעיקר, ואע"פ [שהאיסור] ניכר בו. והיינו דאיצטריך למימר הנח לכותח הבבלי דליכא כזית בכדי אכילת פרס. [ש"מ] שאם היה כזית בכדי אכילת פרס לוקין מן התורה, דשיעורין הלכה למשה מסיני.
ומה שאמרו מדאורייתא חד בתרי בטיל, לא אמרו אלא בדבר שאין האיסור ניכר בו ואינו נותן טעם בהיתר [כגון שהוא מין במינו]. אבל דבר שהאיסור ניכר [בו] ונותן טעם בהיתר, זהו כזית בכדי אכילת פרס שלוקין עליו. ואם יש בו טעם האיסור, וממשו אינו ניכר, כגון כזית (בשר) [חלב] שנפל לתוך חמשים של (חלב) [בשר] ונמחה, זהו טעם כעיקר שלוקין עליו אם אכל כזית מן האיסור במין שאינו מינו, אבל מין במינו לא. והיינו דאמרינן בפרק גיד הנשה אטו (אין לחומרא קאמרינן לקולא קא אמרינן) [אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן], דמדאורייתא חד בתרי בטל, פירוש שהוא מין במינו. והא דאמרינן בפרק גיד הנשה לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבעלמא (אסר) [אסור] והכא שרי וניליף מיניה גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוה וכו'. ההוא טעם כעיקר הוא היתר מצטרף לאיסור [ומשכחת לה במקום חתך, כלומר לענין זרוע בשלה. ותדע דהכי הוא, דהא אוקימנא בשמעתין חטאת להיתר] מצטרף לאיסור. ויש לומר כיון דגמרינן מחטאת היתר מצטרף לאיסור, כל שכן טעם כעיקר. והוי יודע דמאן (דאמר) דאית ליה היתר מצטרף לאיסור, אע"פ שאין בההיתר טעם האיסור, ומאן דלית ליה היתר מצטרף לאיסור, אע"פ שהאיסור נתן טעם בהיתר. וראיה לדבר [נזיר ש]שרה פתו ביין ומקפה של חולין והשום והשמן של תרומה. ומה שכתבתי דלא אמרינן כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אלא בדבר שיש בו טעם האיסור וממשו ניכר בהיתר, איכא לעיוני, שתי קופות ולפניו שני סאין, דאמרינן ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר, והא התם כיון דלא הוי [דבר] בלול לא יהיב (ליה) [ביה] טעמא ואמרינן כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. וכי תימא משום דהדר עריב ליה בשעת לישה ונותן טעם האיסור בהיתר. הא מנא לך (דהן) דהוי חוזר וניעור, הא תנן במסכת ערלה [פ"ב מ"ב] גבי (תבואה) [תרומה] דכל איסור שנתבטל אינו חוזר וניעור. ומצאתי בכתיבת ידי הראב"ד שכתב בזה הלשון, תו אקשינין ליה משתי קופות ושני סאין, והא הכא דאי נפלי שני סאין קמח שעורין לתוך שתי קופות של קמח חטין, דקא יהבי בהו טעמא בפת, ואיכא כזית בכדי אכילת פרס, ואמרינן שאני אומר. אלמא לרבנן כל (מילבטיל) [מידי] בטיל ברובא. עד כאן. ואולי הרב ז"ל שפירש הדבר בקמח, עלה בדעתו שקמח הוא דבר בלול.
<h2>דף מג:</h2>
א"ר אלעזר נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה, שנאמר לא תאכל עליו חמץ וגו', כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, והני נשי הואיל ואיתנהו בבל תאכל חמץ, דמרבינן להו מכל, איתנהו בקום אכול מצה. א"ר אבהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת. ואין הלכה כר' יוחנן, דמשרת ליתן טעם כעיקר אתא, ולא חזינן מגיעולי גוים, דחידוש הוא דקדרה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמא פורתא. ורבי עקיבא סבירא ליה דלא מפגמא כלל. וכי תימא ליליף מינה דנותן טעם לפגם אסור. איכא למימר כיון דאשכחן בנבילה [ע"ז ס"ז ע"ב] נותן טעם לפגם מותר ובגיעולי גוים [אסור], אזלינן בתר סברא, שנותן טעם לפגם כמי שאינו הוא ומותר. וכי תימא כיון דבגיעולי גוים חזינן לרבנן דנותן טעם לפגם אסור, קדרה שאינה בת יומא נמי תתסר. כתב הראב"ד במסכת ע"ז [שם בדף ע"ו ע"א], אין הכי נמי. וי"ל כיון דמנבילה גמרינן דנותן טעם לפגם מותר, מהדרינן בגיעולי גוים להיתירא כמה דאפשר לאהדורי. ומשום הכי לא אסרינן אלא קדרה בת יומא.
<h2>דף מה:</h2>
תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר כפת שאור שייחדה לישיבה בטלה. כיון שפסק הרב אלפסי ז"ל כלישנא בתרא דשמואל (בכזית) [דכזית] אפילו במקום העשוי לחזק אסור, (ליה) [לית] הלכתא כר' שמעון בן אלעזר, ואפילו ייחדה לישיבה לא בטלה. ואם טח פניה בטיט בטלה. אמר רב נחמן אמר שמואל שני חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהן רואין כל שאילו ינטל החוט (ונטלן) [וניטלין] עמו חייב לבער [ואם לאו אינו חייב לבער]. אמר עולא לא אמרן אלא בעריבה, אבל בבית חייב לבער. מאי טעמא, זמנין דמכניש להו (ונפלה) [ונפלי] אהדדי ומצטרפי. אמר עולא [בעו] במערבא בית ועליה מהו, בית ואכסדרה מהו, שני בתים זה לפנים מזה מהו. תיקו. ולחומרא עבדינן, וחייב לבער. [הא דתניא מלוגמא שנסרחה אינו חייב לבער, מפרש בירושלמי דוקא שנסרחה קודם חימוצה אבל אם חימצה קודם שנסרחה חייב לבער. ולא דמי לקילור ואספלנית, דהתם איכא בהו דברים המרים המעובים וסרוחים מתחלתן. והוא הדין בפת שעפשה, דוקא שנתעפשה קודם הפסח, אבל אם נתעפשה תוך הפסח חייב לבער].
<h2>דף מו.</h2>
א"ר אבהו אמר ריש לקיש לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין. א"ר יוסי ב"ר חנינא לא שנו אלא לפניו, אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר. ודוקא מיל הוא דאינו חוזר, הא פחות ממיל חוזר. גרסינן בפרק שני של מסכת חלה [מ"ג], מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה (עשרה) [יעשנה] קבין [ולא] יעשנה בטומאה. פירוש יעשנה קבין כדי שלא תתחייב בחלה. ר' עקיבא אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין, שכשם שהוא קורא לטהורה כך הוא קורא לטמאה, לזו קורא לה חלה לשם, ולזו קורא לה חלה לשם, אבל קבין אין להם חלק לשם. העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה פטורין מן החלה עד שישוכו. ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה. למדנו ממשנה זו שאם נטמאת קודם גלגולה יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה. ומסתברא [ד]אפילו לרבי עקיבא דאמר יעשנה בטומאה ואל יעשנה [קבין], הני מילי בחול, אבל ביום טוב דפסח ודאי (מותר) [מוטב] שיעשנה קבין, דחזו כל ריפתא לאכילה, והדר עביד כר' אליעזר שיצרפם בסל. ואל יעשנה בטומאה, דאיכא חדא מינייהו דלא חזיא לאכילה. הילכך האידנא בחוצה לארץ, נטמאת קודם גלגולה היא, ויעשנה קבין, ולא תקרא לה שם עד שתאפה, (שתתנם) [ותתנם] בסל והסל מצרפן (בחלה) [לחלה]. וכן ראוי לעשות. ועוד למדנו ממשנה זו שדברי רבי אליעזר לענין צירוף אמורים, כגון העושה עיסתו קבין, אבל לענין מוקף, שיפריש חלה על הכל מפני צירוף (החלה) הסל, לא איירי כלל. ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל דהא [ד]רבי אליעזר שייכא בהך אחריתי, סבירא ליה לרב ז"ל דכי (הכי) [היכי] דלענין צירוף צריך סל הכי נמי לענין מוקף צריך כלי. ועוד י"ל דסבירא ליה לרב ז"ל דבן בתירא פליג עליה דר' אליעזר לענין חלה, לומר שאין (חיובא) [חיובה] אלא בעיסה, אבל בלחם לא. ולפיכך כתב הרב ז"ל דהלכה כר' אליעזר לענין חלה, לאפוקי מבן בתירא דפליג עליה לענין חלה. אבל לאפוקי מדרבי יהושע לא היה צריך (לה) הרב לפסוק כר' אליעזר, דהא רבי ור' יצחק תרוייהו לא סבירא להו כר' יהושע, אלא ר' פסק כר' אליעזר ור' יצחק כבן בתירא. לפיכך הוצרך הרב לפסוק דלא כבן בתירא. ויש אומרים דלענין [מוקף] אין צריך כלי, שאפילו אויר הבית מצרפן. וגם הירושלמי [פ"ג ה"ג] הכי משמע. ואע"ג דתנן התם [חלה פ"ב מ"ח], ומייתינן לה במסכת סוטה [ל' ע"א], ר' אליעזר אומר נטלה [מן] הטהור על הטמא כיצד, עיסה טהורה ועיסה טמאה נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף וחכמים אוסרין. [משמע] דלענין מוקף צריכין ליגע ואף הכלי אינו מצרפן. שאני התם מפני (שהוא) [שהיא] טמאה, ואינה ראויה לבילה ובילה מעכבת בה. אבל בטהורה שהיא ראויה לבילה אין בילה מעכבת בה. כך שמעתי בשם חכמי צרפת. והכי איתא בירושלמי [חלה פ"ב ה"ח], כל שאין מקפיד על תערובתו אויר הבית מצרפן, כל המקפיד כלי מצרפן. ויש מי שאומר כי הרב אלפסי ז"ל מפרש למשנתינו זו בשנטמאת קודם גלגולה. ולפיכך א"ר אליעזר לא תקרא לה שם עד שתאפה. כלומר שיעשנה קבין ולא תתחייב בחלה. והדר עביד כר' אליעזר שיצרפם בסל. וזהו שכתב, דהא [ד]רבי אליעזר בהך אחריתי [שייכא]. ור' יהושע פליג עליה, שאף בעיסה יכול להפריש, ולא זהו חמץ שמוזהרין עליו. אבל באפיה לא פליג, שאפילו ר' יהושע מודה שיכול לאפותה בלא קריאת שם, כיון שעושה אותה קבין. ולפי הפירוש הזה, הא דאמרינן בגמרא [מ"ח ע"א], אמר רמי בר חמא הא דרב חסדא ורבה מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע הוא, דר' אליעזר סבר אמרינן הואיל, ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל, אהואיל דאי בעי מתשיל עליה קאי, ולאו אהואיל ואי בעי מפריש מכל חד וחדא. כמו שפירש רבינו שלמה ז"ל דגבי יום טוב לא איצטריך הואיל דכיון דעביד לה קבין כולהו ריפאתא חזייאן ליה, דהא לא מחייבי בחלה. ומיהו הירושלמי [פ"ג ה"ג] מוקים למשנתינו בפירוש שנטמאת לאחר גלגולה. וכתב הרב בעל המאור בסוף דבריו הא למדת שלא נשנית משנתינו לענין צירוף חלה וכו'. משמע מדבריו שעלה בדעתו שהרב אלפסי ז"ל מפרש למתניתין בשנטמאת קודם גלגולה, וכדפרישית. ואני תמה איך עלה בדעתו כך, דהא אמרינן בגמרא היכי איצית דתנינא אמר לו ר' יהושע הרי הוא עובר משום לא תעשה מלאכה. ואם איתא לימא ליה טעמא דידי משום הואיל. ואם בשנטמאת קודם גלגולה, וטעמא דר' אליעזר שיעשנה קבין שלא תתחייב בחלה, אם כן מאי לא תעשה כל מלאכה איכא ומאי הואיל איכא. אלא ודאי משנתינו בשנתחייבה בחלה, ואין צריך להביא ראיה לזה מן הירושלמי.
<h2>דף מו:</h2>
איתמר האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר לוקה, רבה אמר אינו לוקה. רבינו אפרים ז"ל פסק כרב חסדא. והרב אלפסי ז"ל פסק כרבה. והוא הנכון. ואי פסקינן הלכתא כרב חסדא קשיא היאך מניחין עירובי תבשילין, דהא קיימא לן בפ"ק דיום טוב [ב' ע"ב] כרבה דאמר חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב. אלמא מדאורייתא צרכי שבת אין נעשין ביום טוב. אי אמרת בשלמא אמרינן הואיל, הילכך בכל דבר הנעשה בידי אדם, (דאמ' ליה) [דאיכא למימר] הואיל, ליכא איסורא דאורייתא. ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דרבנן. אלא אי אמרת לא אמרינן [הואיל], היאך עושין עירובי תבשילין ושרינן איסורא דאורייתא. אלא לאו ש"מ אמרינן הואיל ש"מ. וכי תימא דלא אמרינן אין יום טוב מכין לשבת אלא בדבר שאינו מוכן מבעוד יום, כגון ביצה וכיוצא בה, אבל בדבר המוכן יום טוב מכין לשבת, הא לא מצית אמרת, דהא אמרינן בפרק בכל מערבין [ערובין ל"ח ע"ב], אמר ליה אביי לרבא אלא הא דתנן כיצד הוא מוליכו בראשון מחשיך עליו נוטלו ובא לו בשני מחשיך עליו אוכלו ובא לו, הא קא מכין מיום טוב לשבת. אמר ליה מי סברת סוף היום קונה עירוב, לא תחלת היום קונה עירוב, ושבת מכינה לעצמה. אלמא בדבר המוכן מבעוד יום נמי אמר רבה אין יום טוב מכין לשבת. ואם כן היאך אופין מיום טוב לשבת. אלא לאו ש"מ אמרינן הואיל. ואע"ג דאמר רב אשי בפרק יום טוב שחל להיות בערב שבת [ביצה ט"ו ע"ב], כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת ק"ו מיום טוב לחול, דאלמא מיום טוב לחול איכא איסורא דאורייתא. לית הילכתא [הכי], אלא כרבה דאמר התם כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב. וי"ל דההיא דעירובין לא קשיא מידי, דדילמא מדרבנן קא אמר, ואתיא כרבנן דאמרי כל דבר שהוא משום שבות גזרו בין השמשות. אבל לרבי (מאיר) דאמר [ערובין ל"ב ע"ב] לא גזרו, אפילו סוף היום קונה עירוב מותר, כיון שאין בו אלא שבות. ואי קשיא לך והא קיימא לן [ביצה כ"א ע"א] אין מזמנין את הגוי ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו, אלמא אם ריבה בשבילו איכא איסורא דאורייתא, דאי ליכא איסורא אלא מדרבנן לא גזרינן, כדאמרינן בפרק משילין [שם ל"ו ע"ב] ולא רוכבין על גבי בהמה שמא יצא חוץ לתחום ש"מ תחומין דאורייתא. ואי אמרינן הואיל, אפילו ריבה בשבילו נימא הואיל (ומקלעי) [ואי מקלעי] ליה אורחין, אי נמי הואיל ואי יהיב לינוקא לא קפיד כל חד וחדא חזיא כדאמרינן [אליבא] דרבי אליעזר. איכא למימר הואיל [ואי] (ו)מקלעי ליה אורחין ליכא למימר, דלא שביק איני שהגוי שזימן ושקיל אורחין שלא זימן. ולהואיל דרבי אליעזר לא דמי, דמתניתין עיקר כונתו לעצמו הוא, אבל במזמנין את הגוי עיקר כונתו לגוי הוא, ודמי למאי דאמרינן בפרק יום טוב שחל להיות בערב שבת [שם כ"א ע"א] בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביום טוב (ואי) [דאי] אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וכי קא שחיט אדעתיה דידיה קא שחיט, אבל נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב דכי קא שחיט אדעתא דגבוה קא שחיט. והכא נמי כיון דאדעתא דגוי קא עביד אסור. ובהני בני באגא דרמי עלייהו קמחא דבני חילא נמי לא אמרינן הואיל דכי יהבי[ה] לינוקא לא קפדי כל חדא וחדא חזיא ליה לינוקא, כיון דאדעתא דגוי קא עביד. ועוד דאי אחדא ריפתא לא קפדי אכולהו לא קפדי.
מה שכתב הרב אלפסי ז"ל דאי ליכא כהן קטן עבדינן כרבי אליעזר, ולא אמרינן שיטבול לקריו ומותר. אולי עלה בדעת הרב ז"ל דצריך הערב השמש בחלת חוצה לארץ כתרומה דאורייתא, וכיון דלא חזיא ליה ביום טוב צריך למיעבד כרבי אליעזר. והא דתנן בפרק בתרא דחלה [מ"ח] וטבול יום אוכלה ר' יוסי אומר אינו צריך טבילה, דילמא אחלת כהן קרי ולא אחלת האור. ומיהו מסתבר דאחלת האור קאי. וכן כתב הרב ר' משה ז"ל [פ"ב מהל' בכורים הי"א] שטבול יום אוכלה. והיינו דתנן התם אסורה לזבים ולזבות. וטעם הרב ז"ל משום חשש זיבה הוא, שצריך שבעה נקיים. וזהו הנכון. ואני תמה חלת חוצה לארץ אמאי אינו מבטלה ברוב, דהא אמרינן במסכת בכורות [כ"ז ע"א] רבה מבטלה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו. ומה שכתבתי שחלת חוצה לארץ אסורה משום חשש זיבה צינורא דעם הארץ [חגיגה כ"ג ע"א] מסייע ליה שמטמא האדם משום חשש זיבה. אלא (ליכא) דאיכא לאקשויי מההאי דגרסינן בפרק שני [דמסכת] נדה [י"ג ע"ב], שוטה מטבילין אותו ומאכילין [אותו] תרומה לערב, ואי חיישינן לזיבה הא בעינן שבעה נקיים. ויש לומר דמשום תקנת שוטה אקילו ביה שלא לחוש לזיבה, כדי שיאכל בתרומה. והכי נמי משמע התם, דתניא אמר להם לדבריכם שוטה אין לו תקנה, אמרו לו לדברינו ישן טמא לא ישן טהור. תימה הוא על הרב אלפסי ז"ל שכתב ואסיקנא דבפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע קא מפלגי, דרבה דאמר הואיל כר' אליעזר, ורב חסדא דאמר לא אמרינן הואיל כר' יהושע. דר' אליעזר סבר האי חלה [היא] חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובל ימצא מאי טעמא (לא), דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עליה וכו'. משמע מדבריו דהא דאמרינן דרבה ורב חסדא בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע קא מפלגי בהואיל דאי בעי מתשיל עליה קאמר. ולא היא, דהא אמרינן עלה דהא מילתא, אמר ליה ר' זירא היכי אקבלה דתניא אמר לו ר' יהושע לדבריך הרי הוא עובר משום לא תעשה כל מלאכה, ושתיק ליה. ואי (איכא) [איתא] לימא ליה טעמא דידי משום הואיל. ואי בהואיל דאי בעי מתשיל עליה קאמר היכי פקע לאו דלא תעשה כל מלאכה משום הואיל. אלא לאו ש"מ דהא דקא אמר רמי בר חמא, הא דרב חסדא ורבה בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע קא מפלגי, לאו אהואיל דאי בעי מתשיל עליה קאי, דהוא הואיל לחומרא, אלא אהואיל דיום טוב קאי דהוא הואיל (אלא) לקולא כהואיל דרבה, דר' אליעזר סבר אע"ג דאיכא חדא מינייהו דלא חזיא ליה מותר לאפות הכל, דאי בעי בצע מכל חדא וחדא. אי נמי הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה. ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל. הילכך הרי הוא עובר משום לא תעשה כל מלאכה. אבל הואיל ואי בעי מתשיל עליה לא שייך ברבה ורב חסדא כלל, דדילמא אע"ג דסבירא ליה הואיל דאי בעי מתשיל עליה לחומרא אבל הואיל דרבה לקולא לא. ור' יהושע נמי אע"ג דלא סבירא ליה הואיל (ו)דאי בעי מתשיל עליה משום דמחוסר מעשה, אבל הואיל דאי מקלעי ליה אורחין, דלאו מחוסר מעשה, אית ליה. וכי האי גונא שמעינן ליה לרב חסדא בפרק תמיד נשחט [ס"ב ע"א]. והפירוש הנכון בעיני לפירוש הרב אלפס ז"ל כך הוא, ואם איתא לימא ליה טעמא דידי משום הואיל, כלומר כיון דעובר בבל יראה משום הואיל, הכי נמי לא עבר משום לא תעשה כל מלאכה משום דכל חדא וחדא בעידנא דקא אפי ליה כל חדא וחדא חזיא ליה. ור' יהושע לא סבירא ליה הואיל דאי בעי מתשיל עליה, הכי נמי לית ליה הואיל דאי בעי בצע מכל חדא וחדא.
<h2>דף מח.</h2>
הא דאמר רבה מוקצה דאורייתא, לא קמה. דהא פרכינן עליה מהא דתניא, יכול לא יביא מן המוקצה וכו', ואי אמרת מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר. אלמא מוקצה דרבנן הוא.
<h2>דף מח:</h2>
תנן התם ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר ואפילו כעכין שאין נושכות זו בזו. בעי ר' ירמיה טבלא שאין לה לבזבז מהו, אויר כלי בעינן והא איכא או דלמא תוך כלי בעינן והא ליכא, תיקו. תניא ר' אליעזר אומר הסל מצרפן, ר' יהושע (סבור) [אומר תנור] מצרפן, רשב"ג אומר ככרות שנושכות זו בזו מצטרפות.
<h2>דף מט.</h2>
הא דתנן ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין וכו', דמשמע שסעודת אירוסין מצוה, לא שנא סעודה ראשונה שהיא בשעת אירוסין ולא שנא סעודה שניה שהיא כששולח לה סבלונות הכל מצוה. רבינא רמי, כתיב זה שמי לעולם וכתיב זה זכרי, אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דל"ת.
<h2>דף נ:</h2>
ת"ר ארבע פרוטות אין בהן סימן ברכה לעולם, ואלו הן שכר כותבין שכר תורגמנין ומעות יתומין ומעות הבאות ממדינת הים. שכר תורגמנין, משום דמחזי כשכר שבת. מעות יתומין, דלאו בני מחילה נינהו. מעות הבאות ממדינת הים, דלאו כל יומא ויומא מתרחיש ניסא. אלא שכר כותבין אמאי. אמר ר' יהושע בן לוי עשרים וארבעה תעניות ישבו [אנשי] כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפלין ומזוזות שלא יתעשרו, שאם יתעשרו אינן כותבין. ת"ר כותבי ספרים תפלין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים לאיתויי מוכרי תכלת אינן רואין סימן ברכה לעולם. ואם עסוקין לשמה [רואין].
בני בי חוזאי נהגו למפרש (חלתה) [חלתא] מארוזא, אתו ואמרו ליה לרב יוסף, ואמר להו ניכלה זר באפייהו. ואסיקנא אמר רב אשי חזינן אי רובא אורז אכלי לא ליכלה זר באנפייהו דילמא אתי [לבטולא ומשתכחא תורת חלה מינייהו, ואי רובן דגן אכלי ליכלה זר באנפייהו דילמא אתי] לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב.
תניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם. אמר רב חסדא בכותאי. והוא הדין בשאינן בני תורה. אבל בבני תורה אתה רשאי להתירן בפניהם. ובכותאי נמי אתה רשאי להתירן שלא בפניהם אפילו במקומן. ודוקא בשדעתו לחזור, אבל אם אין דעתו לחזור אפילו בבני תורה אי אתה רשאי להתירן אפילו שלא בפניהם, אלא נוהג כמותן, כדתנן נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. ודוקא בדברים שיש בהן נדנוד עבירה כגון פירות שביעית וכגון מלאכת ערבי פסחים משום פסח. אבל בדבר שאין בו נדנוד עבירה, כגון רחיצת שני אחין וכגון יציאת קרדקסין בשבת, דליכא אלא משום גזירה דילמא נפיל לא אמרינן חומרי מקום שהלך לשם, והיינו דלא אקשינן ליהודה והלל שרחצו ויצאו בקורדקסין מהא דתנן חומרי מקום שהלך לשם. והא דתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם דמשמע הא שלא בפניהם מותר ולא אקשי מהא דתנן נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, התם נמי בדבר שאין בו נדנוד עבירה כדקתני דברים המותרין וכו', אי נמי בשבני העיר עצמן יש נהגו היתר ויש שנהגו בו איסור וקא אמר שאותן המתירין אין רשאין להתיר לפני האוסרין. ואקשי ליה מיהודה והלל שנהגו היתר שלא בפני בני העיר, אלמא שאין בזה משום חומרי מקום שהלך לשם ואפילו הכי לא רצו לומר להם מותרין אתם. וכל זה שלא נהג איסור בטעות אבל דבר המותר והיה סבור שאסור ונהג איסור נשאל ומתירין לו. גרסינן בפרק כל הבשר [חולין ק"י ע"א] בסורא לא אכלי כחלי, בפומבדיתא אכלי כחלי. רמי בר תמרי דהו[א] רמי בר דיקולי מפומבדיתא (הוה) איקלע לסורא במעלי יומא דכפורי. אפיקו (ל)כולי עלמא (לכל לייהו) [לכחלייהו] ושדינהו. אזל איהו נקטינהו ואכלינהו. אתיוה לקמיה דרב חסדא, אמר ליה לית לך נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. אמר ליה חוץ לתחום אכלתינהו. גרסינן בפרק הכל שוחטין [חולין י"ח ע"ב] כי סליק ר' זירא אכל מגרומתא דרב ושמואל. ופרכינן ור' זירא לית ליה חומרי מקום שיצא משם. ואסקה רב אשי כי אמרינן חומרי מקום שיצא משם היכא דדעתו לחזור ור' זירא אין דעתו לחזור הוה.
<h2>דף נד.</h2>
א"ר בנימין בן יפת א"ר אלעזר מברכין על האור בין במוצאי שבתות בין במוצאי יום הכפורים. וכן עמא דבר. תני חדא היוצא מן העצים ומן האבנים מברכין עליו, ותניא אידך אין מברכין עליו. לא קשיא כאן במוצאי שבתות כאן במוצאי יום הכפורים, במוצאי שבתות מברכין במוצאי יום הכפורים אין מברכין.
<h2>דף נה:</h2>
מתניתין. מושיבין שובכין לתרנגולין בארבעה עשר. תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה. השתא אותובי מותבינן לה אהדורי מבעיא, אמר אביי סיפא אתאן לחולו של מועד. תרנגולת שברחה וכו'. אמר רב הונא לא שנו אלא [תוך] שלשה למרדה דאכתי לא פרח צימרא מינה, ואחר שלשה לישיבתה דפסדו להו ביעי לגמרי. אבל אחר שלשה למרדה דפרח צימרא מינה, ותוך שלשה לישיבתה דאכתי לא פסדי ביעי לגמרי [לא] מהדרינן. ור' אמי אמר אפילו תוך שלשה לישיבתה ואחר שלשה למרדה מהדרינן. והלכתא כר' אמי, דבשל סופרים הלך אחר המיקל.
ת"ר ששה דברים עשו אנשי יריחו, שלשה ברצון חכמים ושלשה שלא ברצון חכמים. ואלו שכרצון חכמים מרכיבין דקלים ערב הפסח כל היום וכורכין את שמע וקוצרין לפני העומר. ואלו שלא כרצון חכמים מתירין גמזיות של הקדש של חירוב ושל שקמה. אוקימנא בגידולין הבאים לאחר מכאן, דקסברי אין מעילה בגידולין. ורבנן נהי דמעילה ליכא, איסורא מיהת איכא. ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות וימים טובים. אמר עולא אמר ריש לקיש מחלוקת בשל מכבדות. פירוש מכבדות, הנופין העליונים שעושין מהן מכבדות. דרבנן סברי גזרינן שמא יעלה ויתלוש ואנשי יריחו סברי לא גזרינן. אבל בשל הכפין, והן הנופין התחתונים דליכא למיגזר שמא יעלה ויתלוש דברי הכל מותר. אמר ליה והא מוקצות נינהו, פירוש שהרי הם מחוברות. וכי תימא הואיל וחזו לעורבים בעודם מחוברות. השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן מוכן לעורבין הוי מוכן לאדם. אמר ליה אין מוכן [לעורבין] הוי מוכן [לאדם] דכל מידי (דמחזי) [דחזי] ליה לאיניש דעתיה עליה. כי [אתא רבין] אמר ריש לקיש מחלוקת בשל בין הכיפין, דרבנן סברי מוכן לעורבין לא הוי מוכן לאדם, ואנשי יריחו סברי מוכן לעורבין הוי מוכן לאדם. אבל בשל מכבדות דברי הכל אסור, גזירה שמא יעלה ויתלוש. בזה הדרך פירש רבינו שלמה ז"ל. ולפי הפירוש הזה הא דאמרינן בשמעתא קמייתא דיום טוב [ב' ע"ב] גזירה משום פירות הנושרין, אמר ליה אביי פירות הנושרין טעמא מאי גזירה שמא יעלה ויתלוש, היא גופא גזירה וכו'. ולא שני ליה דפירות הנושרין אסורין משום מוקצה מחמת איסור. אליבא דדברי הכל קאמר דאפילו לעולא דסבירא דלאו מוקצה נינהו משום דחזו לעורבין אפילו הכי אסורין נמי שמא יעלה ויתלוש. דאילו לרבין מוקצין נינהו דמוכן לעורבין לא הוי מוכן לאדם. אי נמי משום ר' שמעון קא אמר דאע"ג דלית לר' שמעון מוקצה מחמת איסור כדאיתא בפרק כירה [שבת מ"ד ע"א], אפילו הכי אסורין שמא יעלה ויתלוש. ומיהו בפרק אין צדין [ביצה כ"ד ע"ב] כתב רבינו שלמה ז"ל גבי גוי שהביא דורון לישראל, אם יש מאותו המין במחובר אסורין משום מוקצה. ואפילו לר' שמעון יש מוקצה בגרוגרות וצמוקין, ומחובר כגרוגרות וצמוקין דמי, מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתיה. זה פירש רבינו שלמה. ומפורש הוא בפרק כירה [שם] דבכל מוקצה מחמת איסור שאין דעתו עליו, כגון כוס קערה ועששית אפילו לר' שמעון אסור. ואפשר דמשום האי טעמא פירש רבינו שלמה ז"ל דכגרוגרות וצמוקין דמי שאין דעתו עליו. מכל מקום משמע דהלכה (כמין) [כמאן דאמר] דמוכן לעורבין לא הוי מוכן לאדם, וכל מחובר מוקצה הוא. לפיכך פירש רבינו שלמה ז"ל דאפילו לר' שמעון אסור. והא דקאמר בשמעתא קמייתא דביצה דפירות הנושרין משום שמא יעלה ויתלוש אסורין, לרווחא דמילתא קא אמר, דאפילו לעולא דסבירא ליה דמוכן לעורבין הוי מוכן לאדם ולא הוי מוקצה, אפילו הכי אסורין שמא יעלה ויתלוש. ואע"ג דעולא לא גזר בשל בין הכיפין שמא יעלה ויתלוש, דילמא משום של מכבדות קא אמר. ומיהו כיון דהלכתא כרבין דמוכן לעורבים לא הוי מוכן לאדם, פירות הנושרין אסורין משום מוקצה. והרב בעל המאור פירש בענין אחר. ואית דמפרשי כל האי שמעתא בשנתלשו בערב שבת ונשארו בין המכבדות או בין הכיפין. ולפיכך בין המכבדות כשנש(א)רו בארץ אסורין, דאי שרינן להו כשנשרו בארץ יעלה לקחתם מבין המכבדות ויתלוש נופין או עלין בעלייתו. אבל אם נפלו בין הכיפין לארץ, והן הנופין התחתונים, דליכא למיגזר שמא יעלה, שהרי בלא העלאה יכול לקחתם, מותרין כיון שנתלשו מערב שבת ונשארו בין הכיפין. ופריך והא מוקצין נינהו, כלומר אע"פ שנתלשו מערב שבת ונשארו בין הנופין התחתונים מוקצין נינהו, שלא היה דעתו עליהן כיון שלא נפלו לארץ. וכי תימא חזו לעורבים בעודם בין הכיפין, השתא מוכן לעורבים וכו'. ולפי הפירוש הזה, הא דאמרינן בשמעתא קמייתא (ביום) [דיום] טוב [פירות] הנושרין אסורין שמא יעלה ויתלוש, מיירי בפירות שנתלשו מערב יום טוב ונשארו בין הנופין. ולפיכך אינן אסורים משום מוקצה. אבל אם לא נתלשו מערב שבת אסורין משום מוקצה מחמת איסור לר' יהודה דקיימא לן כותיה במוקצה מחמת איסור [שבת קנ"ו ע"ב]. אי נמי אפילו לר' שמעון, כיון דלאו דעתיה עילויה. והא דגזרינן משום פירות הנושרין שנתלשו מערב שבת ולא גזרינן משום פירות הנושרין שנתלשו בשבת שהן אסורין משום מוקצה ולא משום גזירה. משום דתלושין דמו לביצה, אבל מחוברין לא דמו לביצה אע"פ שהתרנגולת מבעלי חיים.
<h2>דף עד.</h2>
גרסינן בפרק כיצד צולין אמר רבא האי מוליאתא שריא, אמר ליה אביי והא קא בלעה דמא, אמר ליה כבולעו כך פולטו. והלכתא מוליאתא שריא ואפילו פומא לעיל. והאי טפלא דטפלי, והוא שקורין פנדא, אי טפלא הוא דסמידא שהוא סולת בין אסמיק הטפלא בין לא אסמיק שרי, משום דמפריר. פירוש לשון פירורין. דחיורתא, פירוש קמח חטים לבן. אי זיג הטפלא כזיגא חיורא שרי, ואי לא אסור. שאר קמחין אסמוק אסור ולא אסמיק שרי.
<h2>דף עה:</h2>
מתניתין. הגיע פסח בחרסו של תנור יקלוף את מקומו. נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו. נטף מרוטבו על הסלת (יקמוט) [יקמוץ] את מקומו. פירוש כל הני אסורי דמתניתין משום דמטוי הפסח מחמת דבר אחר, ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר. לפום מסקנא דשמעתא דקיימא לן כשמואל דאמר תתאה גבר, מתניתין בחרס רותחת ובסולת רותחת, אבל בחרס צוננת אינו צריך ליטול את מקומו, ובסלת צוננת אינו צריך שיטול את מקומו. ומיהו צריך שיקלוף בסלת את מקומו, דאדמיקר ליה מיבלע פורתא. סכו בשמן של תרומה, אם חבורת כהנים יאכלו אם של ישראל אם חי הוא ידיחנו, אם צלי יקלוף את מקומו. ואפילו לשמואל דאמר תתאה גבר סגי צלי בקליפה אע"פ שהוא חם, משום דסיכה משהו.
גמרא. תניא בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח וכן צונן לתוך חם אסור, חם לתוך צונן קולף, צונן לתוך צונן מדיח. ואע"ג דאמרינן בפרק כל הבשר [חולין ק"ח ע"א] כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב בשר אסור וחלב מותר. ומוקמינן לה שנפל לתוך יורה רותחת דמבלע בלע מפלט לא פליט, והכא קא תני בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח אסור. ומשמע החלב והבשר אסור. איכא למימר דהאי רותח דהכא לאו דוקא רותח, אלא חם. אי נמי שנשתהה הבשר בתוך החלב, וכדאמרינן התם סוף סוף כי ניח הדר פליט. והפירוש הנכון אפילו רותח דוקא ולא נשתהה שם הבשר נמי אסור. והא דאמרינן התם מבלע בלע מפלט לא פליט, פירוש הדבר, מה שבולע הבשר מן החלב לא פליט בעודנו טריד לבלוע ולא הוי חלב נבלה דליסר החלב דלהוי מין במינו דלא בטיל. אבל לעולם הבשר עצמו פולט שמנינות שבו אפילו ביורה רותחת. והתם דליכא אלא כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב ואין בכזית בשר כדי לתת טעם בחלב, ולפיכך החלב מותר. ואי הוה פליט הבשר מן החלב שבלע חלב נמי אסור, אע"פ שאין בו טעם בשר, דרב סבירא ליה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל. והכא קתני בשר רותח לתוך חלב רותח אסור כל אחד ואחד נותן טעם בחבירו חלב לבשר ובשר לחלב. ולפיכך הכל אסור. וכן צונן לתוך חם אסור הכל הבשר והחלב. דכיון דתתאה גבר הוה ליה כחם לתוך חם. ועוד דקא תני חם לתוך צונן בהדי חם לתוך חם, אלמא כי הדדי נינהו. וההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא דשרייה רב הונא מפני שהיה נאכל מחמת מלחו הכמכא נמי היה נאכל מחמת מלחו שאם לא היה הכמכא נאכל מחמת מלחו בר יונה נמי הוה אסור אע"פ שהוא נאכל מחמת מלחו, דהוה ליה כטמא מליח וטהור טפל דאסיר, כדאיתא בפרק כל הבשר [חולין ק"י ע"א] שמליחת הטמא מבליע בטהור אע"פ שהוא תפל. והראב"ד הגיה בספרו בזה הלשון, גבי צונן לתוך חם אסור, יש אומרים הבשר אסור והחלב מותר, שאין כח בחמימות החלב להפליט את הבשר, אבל הוא מבליעו. ואע"ג דאמר מר בבר יונה דנפל לכדא דכמכא, דכיון דבר יונה אינו מליח מותר אע"פ שהכמכא מליח הרבה לא דמי מליחה לחמימות, שזה מחמם וזה אינו מולח ודי לו לחם וצונן אם מבליעו אבל אין מפליטו, ע"כ. וכן כתב הרב באיסור והיתר שחבר לפני הרב זקני ר' משולם ז"ל, דכמכא אינו נאכל מחמת מלחו. ולא ירדתי לסוף דעתו, משום דקשיא טמא מליח וטהור תפל דאסור. ולפום מאי דפרישנא צלי היתר צונן שנפל לתוך צונן לח בעי קליפה, שהרי בר יונה וכמכא תרוייהו נאכלין מחמת מלחן ואפילו הכי אמר דצלי בעי קליפה, ובצלי צונן עסקינן דומיא דחי. וכן פירשו הרב זקני והראב"ד ז"ל. וכן נראה מפירוש רבינו שלמה ז"ל דצלי דקאמר בעי קליפה בצלי צונן איירי, ואפילו הכי בעי קליפה מפני שהוא רך. ואי מתבל בר יונה בתבלין כוליה אסור, ולא סגי בקליפה, ואע"פ שהכותח צונן, שהרי נאכל מחמת מלחו והוה ליה כחם לתוך צונן וקיימא לן כשמואל דתתאה גבר, אפילו הכי לא סגי בקליפה דכיון דמתבל בתבלין, תבלין של בר יונה מתבלין את הכותח, והוה ליה כחם לתוך חם.
<h2>דף עו:</h2>
הרב אלפסי ז"ל פסק [כמאן] דאמר ריחא לאו מילתא היא, וכתב עוד דדוקא בדיעבד הוא דשרי לוי, אבל לכתחלה לא. ואע"ג דאקשינן ליה מהא דתניא אין צולין שני פסחים כאחד, ואם כן מאי קושיא והא לוי נמי אסר לכתחלה. תירץ אבא מרי ז"ל, דכי אסר לוי לכתחלה בשחוטה ונבלה. דאיסורא היא. אבל שני פסחים כאחד, שכל אחד ואחד מותר בפני עצמו, אפילו לכתחלה מותר ללוי. אי נמי מדלא קתני אם צלאן מותר ש"מ דאפילו צלאן אסור. ואע"ג דתיהא ובת תיהא לכתחלה נמי שרי רבא [ע"ז ס' ע"ב], שאני התם דליכא אכילה, והוא נמי כונתו אינו לריח אלא לטעום היין, לכתחלה דהתם כדיעבד דהכא דמי. ומאי דכתב הרב דרב לטעמיה, דאמר מין במינו לא בטיל, ולפום הכי אמר ריחא מילתא היא, הקשה עליו בעל המאור מהא דפת חמה וחבית פתוחה דהוי מין בשאינו מינו ואפילו הכי אמר ריחא מילתא היא מי דמי התם מין בשאינו מינו הוא והטעם ניכר בו, אבל שחוטה ונבלה מין במינו הוא ואין הטעם ניכר בו. ומאי דכתב הרב ז"ל דפת שאפאה עם הצלי בתנור אפילו ללוי אסור לאכלו בכותח, דהוה ליה כדבר שיש לו מתירין, הקשה עליו הרב בעל המאור מהא דאמרינן בפרק כל הבשר [חולין קי"א ע"ב] דגים שעלו בקערה אסור לאוכלן בכותח נותן טעם הוא, למה ליה למימר נותן טעם הוא, תיפוק לי דהוה ליה דבר שיש לו מתירין. ולאו קושיא היא כלל, דהתם הכי קאמר, אפילו נתערב בכותח אסור משום דנותן טעם הוא. ועוד אי לא הוי נותן טעם אלא נותן טעם בר נותן טעם ליכא איסורא כלל. ומאי דכתב בעל המאור דטעמא דהכא גבי בת תיהא משום דאפשר ולא מכוין הוא ואיתא לדרב דאמר ריחא מילתא היא ואיתא לדרבא דאמר לאו מילתא, לא מיחוור. דאם כן למה ליה למימר לרבא ודאי תנאי היא, לימא אנא דאמרי אפילו לר' מאיר, וטעמא דידי משום דאפשר ולא מכוין הוא. דבשלמא למאי דפרישנא דלכתחלה דהתם כדיעבד דהכא דמי ולוי ורבא אמרו דבר אחד ניחא, דכי היכי דאמר ללוי ודאי תנאי היא לרבא נמי תנאי היא. אלא לדידיה דאמר דרבא נמי כרב סבירא ליה, ורב סבירא ליה כר' מאיר, הכי נמי רבא. (ו)אפשר דכר' מאיר סבירא ליה, והאי דשרי רבא בת תיהא משום דאפשר ולא מכוין הוא. דהא אמרת דמשום האי טעמא אית לדרב ואיתא לדרבא. והכי נמי איתא לדר' מאיר דסבירא ליה כרב ואיתא לדרבא. אלא לאו ש"מ דלוי ורבא אמרו דבר אחד, וכיון דהלכתא כרבא ממילא הלכתא כלוי.
<h2>דף ק.</h2>
מסקנא דשמעתא דר' יהודה ור' יוסי בתרתי פליגי, פליגי בערבי פסחים וימים טובים בענין התחלה, דלרבי יהודה אסור להתחיל לאכול מתשע שעות ולמעלה, ולרבי יוסי יכול להתחיל עד שתחשך. והלכה כר' יוסי בהתחלה. אבל בערב פסח מודה ר' יוסי (מאסור) [שאסור] להתחיל מתשע שעות ולמעלה. ופליגי לענין הפסקה בין בערבי פסחים בין בערבי ימים טובים, דלר' יהודה אפילו התחיל קודם תשע שעות שהתחיל בהיתר מפסיק [כ]שקדש היום. וזהו הפסקו, עוקר את השולחן ומפסיק מסעודתו ומקדש בכוס אחד ומברך על מזונו בכוס אחר. ואחר כך חוזר לסעודתו ומברך המוציא. ולכך מקדש קודם ברכת המזון, מפני שלא גמר את סעודתו עדיין לא נתחייב לברך על המזון. וכיון דלכבוד שבת הוא מפסיק על כרחו מקדש תחלה ואחר כך מברך על המזון. ור' יוסי סבירא ליה שאין לו להפסיק אפילו בערב הפסח, אע"פ שקדש היום, אלא אוכל והולך עד שיגמור סעודתו, וכיון שגמר סעודתו ואינו מפסיק לכבוד שבת מברך על המזון ואחר כך מקדש. ואע"ג דאין קידוש אלא במקום סעודה, כיון דאכל ברשות קודם קידוש, מקום סעודה מקרי. ובזה אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי, אלא מפסיק סעודתו לכבוד שבת, (ומיהו) [ומהו] הפסקתו, פורס מפה ומקדש. ואינו מברך ברכת המזון, אלא מברך המוציא (חוזר) [וחוזר] לסעודתו, כדברי הרב אלפסי ז"ל, כיון שעל כרחו הוא מפסיק [הקידוש הוי הפסק] ואין לו (חוזר) [לחזור] לסעודתו עד שיברך ברכת המוציא. ומסתברא דלענין הפסקה אליבא דהלכתא אין הפרש בין ערב הפסח לערבי ימים טובים, דבתרוייהו פורס מפה ומקדש. ויש מי שאומר דבערב הפסח עוקר את השולחן כשקדש היום, ובערבי שבתות וימים טובים פורס מפה ומקדש. ומסתברא שאין לחלק ביניהם בזה, אלא בין בערבי פסחים בין בערבי שבתות וימים טובים פורס מפה ומקדש. והא דתניא [ע"ב] ושוין שאין מביאין את השולחן אלא אם כן קדש ואם הביא פורס מפה ומקדש בין בערבי פסחים בין בערבי שבתות וימים טובים היא שנויה. ופירוש אין מביאין, אין מתחילין לאכול אלא אם כן קדש. ואם התחיל קודם שקדש היום לאכול פורס מפה ומקדש. ומדקא (משני) [משוי] ערבי פסחים וערבי ימים טובים אהדדי, (אלא) [אלמא] חד דינא אית להו. וכיון דבערבי ימים טובים אם התחיל לאכול קודם תשע שעות אינו מפסיק סעודתו עד שיקדש היום, הכי נמי בערבי פסחים כיון שהתחיל בהיתר קודם תשע שעות לא אמרינן שיפסיק לאחר תשע שעות, אלא אינו מפסיק עד שיקדש היום. ומדרבי יהודה נשמע לר' יוסי, לאו מי אמר ר' יהודה בערבי ימים טובים שאין לו להתחיל מתשע שעות ולמעלה ואם התחיל קודם תשע שעות אינו מפסיק עד שיקדש היום, דתניא [ק"ב ע"א] בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום וכו', אלמא טעמא דקדש היום הא לא קדש [היום] אינו מפסיק, הכי נמי לר' יוסי בערב הפסח אינו מפסיק עד שיקדש היום, שהרי ערבי שבתות לר' יהודה כערבי פסחים לר' יוסי נינהו. אבל אם התחיל לאחר תשע שעות בערבי פסחים, כיון שהתחיל באיסור יש לו להפסיק לאלתר קודם שיקדש היום. ואיכא מאן דאמר דבערבי פסחים אפילו התחיל בהיתר קודם תשע שעות, מפסיק לאחר תשע שעות, ולא גמרינן מערבי ימים טובים לר' יהודה, דשאני [מצה] שמצות (אכילה) [אכילתה] מן התורה ואין לו לאכלה אכילה גסה. ומדברי הרב אלפסי ז"ל הכי משמע, שכתב, ובערבי שבתות וימים טובים היכא דאתחיל מקמי תשע שעות וכו'. ומדנקט ערבי ימים טובים ולא נקט נמי ערבי פסחים אלמא בערבי פסחים יש לו להפסיק לאחר תשע שעות. וטוב להחמיר בדבר.
<h2>דף ק:</h2>
ואותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת, קיימא לן כשמואל דאמר לא יצאו ידי קידוש, שאין קידוש אלא במקום סעודה, אע"פ שבשעת קידוש היה דעתם לצאת באותו קידוש של בית הכנסת לא יצאו ידי קידוש, כיון שאילו היו בביתם לא היו שומעין את הקידוש של בית הכנסת לא יצאו. אבל האורחין האוכלין בבית הסמוך לבית הכנסת ובעודם על שולחנן שומעין הקידוש, במקום סעודה מקרי. ויש לומר שאפילו היו האורחין בבית הכנסת בשעת הקידוש, ואחר הקידוש הלכו לבית הסמוך לבית הכנסת לאכול, יוצאין ידי קידוש [בקידוש של] בית הכנסת, כיון שאילו היו על שולחנם היו יכולין לשמוע הקידוש. אבל בנמלך, שהיה דעתו בשעת קידוש לאכול בפנה זו, ונמלך ואכל בפנה אחרת באותו בית, זהו שאמרו דאפילו מפנה לפנה צריך (לקדוש) [לקדש]. גרסינן בירושלמי בפרק כיצד מברכין [ברכות פ"ו ה"ו] ר' יעקב בר אחא בשם שמואל קדש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר צריך לקדש. ר' אחא ב"ר חנינא בשם ר' אושעיא מי (שסעודתו) [שסוכתו] עריבה עליו מקדש לילי יום טוב האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו. ולא פליגי מה דמר בשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר ומה דמר שמואל בשהיה בדעתו לאכול בבית אחר. זה ראיה למה שכתבתי. ואם קדש ולא אכל אינו יוצא ידי קידוש, מדרבה דאמר לאביי ובקידוש דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעודה.
<h2>דף קא:</h2>
גרסינן בפרק הרואה [ברכות נ"ט ע"ב] שנוי יין אין צריך לברך אבל מברך הטוב והמטיב, והוא דאיכא אחריני בהדיה. כללו של דבר על שלו אומר שהחיינו ועל [שלו ו]של חבירו אומר הטוב והמטיב. ודוקא כשהיין האחרון מבושם מן הראשון, אבל אם אינו מבושם מן הראשון אינו מברך הטוב והמטיב. וחכמי צרפת אומרים אע"פ שאינו מבושם מן הראשון, דגרסינן בירושלמי בפרק כיצד מברכין רבי על כל חבית וחבית שהיה פותח [היה] מברך עליה, מה היה אומר, ברוך הטוב והמטיב. ומסתברא דבשעת פתיחת החבית בלבד היה מברך, שהיה נותן שבח והודאה לשם על שלא החמיץ יינו. [ומסתברא דוקא ביין הוא שמברך הטוב והמטיב, משום דמזליה דמריה גרים, שאף היין שיצא מכרם אחד ומגת אחת, האחד מבושם והאחד מחמיץ. ולכך יש לו לכל אחד ואחד לתת הודאה לשם על היין הטוב שבא לפניו. אבל פת חטים ופת שעורים או מיני פרפראות, שהן תולדות שלהן שיהיה האחד משובח מחבירו, אינו מברך הטוב והמטיב. וכן אם הביאו לו פרפראות בתוך הסעודה. והראב"ד ז"ל כתב בפרק כיצד מברכין [ברכות מ"ב ע"א], הא דתנן בירך על הפת פטר את הפרפרת, הדעת נוטה שמברך עליהם הטוב והמטיב. ולא מסתברא הכי מדלא חזינן בכוליה תלמודא הטוב והמטיב אלא ביין].
ובדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן מסתברא כפירוש רבינו שמואל, שכל שבעת המינין טעונין ברכה לאחריהן במקומן, דתניא כותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו וכו', ומדקתני ועקרו וקתני יין אלמא יין דברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן הוא. ועוד מדאמר תלמודא תניא כותיה דרב חסדא, ופלוגתא דרב חסדא ורב ששת בדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן הוא, והאי מתניתא קתני חברים שהיו מסובין לשתות יין, אלמא יין מדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן הוא. ולמאן דגרס נמי תניא כותיה דר' יוחנן שמעינן דיין מדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן הוא, דהא קתני חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו וכו', ועקרו משמע דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן. והרב בעל המאור פירש דלישנא דעקרו לא משמע הכי, אלא מדקתני בברייתא ועקרו לצאת לקראת חתן וכו' דמשמע דוקא לדבר מצוה אבל לדבר הרשות אינן רשאין לצאת. ומפני זה דקדקו בגמרא דלישנא דעקרו משמע דברים הטעונין במקומן. אבל בתניא כותיה דר' יוחנן דקתני עקרו סתמא, ולא קתני לקראת חתן או לבית המדרש לא משמע דברים הטעונין. ומדקתני יין, אלמא דברים שאין טעונין נמי אין צריך לברך. ולא נהיר האי פירושא כלל, דאם כן (היה) [הוה] ליה למימר בגמרא מדקתני עקרו לצאת לקראת חתן מכלל דבדברים הטעונין וכו'. ומדלא אדכר בגמרא אלא מדקתני עקרו, אלמא לישנא דעקרו (היא) [הוא] שמורה על דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן, ומינה שמעינן דיין טעון ברכה לאחריו במקומו. והוא הדין לשבעת המינין שלא כדברי הרב אלפסי ז"ל. ומיהו לכאורה משמע דיין אין טעון ברכה לאחריו במקומו, דהא גבי יין א"ר יוחנן אין צריך לברך, ואותיבנא תיובתא לר' יוחנן מהא דתניא שנוי יין אין צריך לברך, שנוי מקום צריך לברך. ועל זה אמרו הא דאמרת שנוי מקום צריך לברך לא שנו אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן וכו', ואפילו הכי מדתניא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו אין צריכין לברך. אלמא יין אין טעון ברכה לאחריו במקומו. ומאי דאותיבנא לר' יוחנן מהא דתניא שנוי מקום אין צריך לברך, משום דסתמא קתני שנוי מקום צריך לברך בין בדברים הטעונין במקומן בין בדברים שאין טעונין במקומן. ור' יוחנן נמי סתמא אמר שנוי מקום אין צריך לברך, אפילו בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן. והמחמיר לברך ברכה אחרונה של שבעת המינין במקומה תבא עליו ברכה. ואית דלא גרסי בברייתא דתניא כותיה (דאחרים) [דחברים] שהיו מסובין, לשתות יין, אלא חברים שהיו מסובין, ולפי הגירסא הזאת יש להעמיד דברי הרב אלפסי ז"ל שאין טעון ברכה לאחריו במקומו אלא פת דגן ומיני דגן. רק בכל הספרים שלנו כתוב חברים שהיו מסובין לשתות יין. ואית דגרסי תניא כותיה דרב ששת חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהן וחזרו (צריך) [צריכין] לברך. ואולי על הגירסא הזאת סמך הרב אלפסי ז"ל שפסק כרב ששת. רק שלא נמצא כן אפילו באחד מן הספרים שלנו. לכך נראין דברים לפסוק כרב חסדא.
הרב אלפסי ז"ל פסק כרב ששת דאמר אחד זה ואחד זה צריך. [ויש תמהין עליו ד](ו)ברוב הספרים גרסינן, תניא כותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו אין צריך לברך. וכיון דתניא כותיה דרב חסדא היכי פסקינן כותיה דרב ששת. ואית דגרסי תניא כותיה דר' יוחנן. ואין זו שטת התלמוד דמעיקרא אמר תיובתיה דר' יוחנן והדר לימא תניא כותיה. והראב"ד ז"ל העמיד גירסא זו, ושתי הברייתות קיימות, דהא דתניא שינוי יין אין צריך לברך שינוי מקום צריך לברך, דהיא תיובתא דר' יוחנן מיירי כגון שבירך על היין ושתה בבית זה והלך בבית אחר(ת) וקא אמר שצריך לברך בבית אחר. אבל אם חזר בבית ראשון ששתה [בו], ומתחלה לא בירך אחריו אינו צריך לברך אע"פ שהיין הוא דבר שאינו טעון ברכה לאחריו [במקומו] לדברי הרב אלפסי. וזה לשון הראב"ד ז"ל, אמר אברהם, אני אעמיד את הכל. ולעולם תניא כותיה דר' יוחנן איתא. ודוקא כדקתני לה בשחזרו למקומן, הואיל והדר לדוכתיה. אבל אי לא הדר, ובעי למשתי בדוכתא אחרינא, צריך לברך. מיהו כשחזרו ודעתן היה לשתות עוד, הואיל ולא (הוצרך לכך) [הוצרכו לברך] למפרע בצאתם, שהרי אין טעונין ברכה (למקומן) [לאחריהן במקומן], ועכשיו חזרו, אין צריכין לברך לכתחלה. אבל דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן, כיון שאינן רשאין לצאת אפילו למצוה עד שיברכו, שלא ישכחו (מ)לחזור. ואם חזרו נמי טעונין ברכה בתחלה, שהרי הפסיקו הפסק גמור. והלכה כרב ששת, כדפסק הרב. והלכה כר' יוחנן נמי כי הא מתניתא, וכדפריש בשחזרו, עד כאן. ובשמעתא דידן נתחלפה סברא זו. שבדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן אין צריך לברך, ובדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן צריך לברך. ואי לאו דמסתפינא מרבוותא הוה אמינא דתניא כותיה דרב חסדא היא עיקר הגירסא, והלכתא כותיה.
<h2>דף קב.</h2>
תנו רבנן בני חבורה שהיו מסובין [ו]קדש עליהם היום, מביאין להם כוס ראשון ואומר עליו קדושת היום, והשני אומר עליו ברכת המזון דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר אוכל (ואוכל) [והולך] עד שתחשך וכו'. עד שתחשך לאו דוקא, דאפילו חשכה אוכל והולך עד שיגמור סעודתו, דהא קדש היום קתני. ומינה שמעינן שאין מפסיקין לק"ש ותפלה של ערבית מאחר שהתחיל לאכול מבעוד יום שלא היה זמן חיוב ק"ש. ויש לבעל דין לחלוק ולומר דעד [ש]תחשך דוקא [קאמר], אבל לאחר שחשכה לא. ולאו משום שבת אלא משום ק"ש. ואע"פ שקדש היום, נהי ששקעה חמה אבל לא הגיע זמן ק"ש שהיא צאת הכוכבים. והא דקתני עד שתחשך עד צאת הכוכבים קאמר, ומשום ק"ש נגעו בה. וכפירושא קמא מסתבר.
<h2>דף קג:</h2>
הא דאמר רב ייבא לתלמידיה דרב כיון דאמריתו הבו נבריך אתסר לכו למשתי בלא ברכה, פירש רבינו שלמה ז"ל בלא ברכת המזון. והרב אלפסי ז"ל פירש בלא ברכת היין, ומסתברא כותיה מדקא מייתי ראיה ר' אבא דבריך אכסא קמא ואכסא דברכתא מעובדא דתלמידיה דרב.
<h2>דף קה.</h2>
רב הונא בר שלמיה ותלמידיה דרב הוו יתבי בסעודתא, קאי עלייהו רב המנונא סבא, אמרו ליה פוק חזי אי נגה יומא נפסוק ונקבעיה לשבתא. אמר להו לא צריכיתו שבת היא דקבעה אנפשה. פירש רבינו שלמה ז"ל אי נגה יומא נפסוק בעקירת השולחן ונקבעיה לשבתא, אמר להו לא צריכיתו למפסק בעקירת השולחן דשבת היא דקבעה אנפשה ממילא, ודי לכם בפריסת מפה. והרב אלפסי ז"ל לא פירש כן.
תניא לילי שבתות ולילי ימים טובים יש להם קדושה על הכוס ויש להם הזכרה בברכת המזון, שבת ויום טוב אין בהם קדושה על הכוס ויש בהן הזכרה בברכת המזון. ותניא אידך כבוד יום (טוב) וכבוד לילה כבוד יום קודם לכבוד לילה. ואם אין לו אלא כוס אחד קידוש לילה קודם לכבוד יום וכבוד לילה. פירוש כגון דחביבא ליה חמרא, דאי לאו הכי אמאי קידוש לילה קודם (לקדוש) [ליקדש] אריפתא באורתא ולמחר (לקדוש) [ליקדש] אחמרא, אלא לאו דחביבא ליה חמרא. ולא אמרינן ליעכביה עד למחר ולעביד בה תרתי דהא קיימא לן מי שלא קידש בערב שבת מקדש כל היום, אלא אמרינן חביבא מצוה בשעתה. ודוקא בעיולי יומא, אבל באפוקי יומא לא אמרינן חביבה מצוה בשעתה, ומשהינן ליה כי היכי דלא ליהוי עלן כטוענא. והיינו דתניא הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואחר כך אומר הבדלה, ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן אחריו. הא דקתני על המאור ועל הבשמים, דלא כהלכתא היא, דקיימא לן [לעיל ק"ג ע"א וברכות נ"ב ע"א] בשמים ואחר כך מאור. וש"מ מהא מתניתא שבעה. ש"מ המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, וש"מ ברכה טעונה כוס, וש"מ כוס של ברכה צריך שיעור, וש"מ המברך צריך שיטעום, וש"מ טעמו פגמו וש"מ טעם מבדיל וש"מ אומרים שתי קדושות על כוס אחד. פירוש היכא דאין לו. ואע"ג דדחי רב אשי דטעמו פגמו וכוס של ברכה צריך שיעור חדא מילתא היא אפילו הכי הלכתא הכי, דטעמו פגמו ואפילו יש בו שיעורין הרבה. ודוקא לענין ברכת המזון, אבל לענין בורא פרי הגפן טעמו (ו)לא פגמו ויברך עלי[ו] בורא פרי הגפן. והא דאמרינן המברך צריך שיטעום, לאו דוקא המברך, אלא באחד מבני חבורה שיטעום סגי. וראיה לדבר מהא דאמרינן בסוף פרק בכל מערבין [ערובין מ' ע"ב] גבי זמן של יום הכפורים, דאמרינן התם דלא אפשר למברכיה בכוס, דהיכי לעביד, לבריך עליה ולשתייה, כיון דאמר זמן קבליה עליה. לנחייה, המברך צריך שיטעום. (לותביה) [ליתביה] לינוקא, לית הלכתא כרב אחא בר יעקב, דילמא אתי למסרך. והא דאמרינן נמי המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא, באחד מן המסובין (באחד) שיטעום סגי, דהא אותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת [ק' ע"ב], אי לאו דאין קידוש אלא במקום סעודה, ידי קידוש יצאו, אע"פ שלא שתו כולם. והא דתנן ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, אסיקנא סמוך למנחה קטנה, דהיינו מתשע שעות ולמעלה.
<h2>דף קט.</h2>
שמעתא דאצבעים על אצבעים, מפני שפירשה הרב אלפסי בדרך ארוכה, אפרשנה בדרך קצרה כאשר קבלתי מפי אבא מרי ז"ל. טול מתחלה מן המים, שהוא ארבעים סאין, אחד מעשרים וארבעה, והוא עשרה קבין. אחרי כן טול מרום הכלי, שהוא שלש אמות, שהן שמונה עשר טפחים, שהן שבעים ושתים אצבעות בגודל, אחד מעשרים וארבעה, והוא שלש אצבעות. נמצא כלי שהוא אמה על אמה ברום שלש אצבעות מחזיק עשרה קבין מים. טול מן העשרה קבין אחד [מעשר], ונשארו בידך תשעה קבין, שהן ל"ו לוגין. טול מרום שלש אצבעות, שהן ט"ו חומשין, אחד מעשר, כאשר נטלת אחד מעשר מן המים, והוא חומש (חומש) וחצי חומש. ונשארו י"ג חומשין וחצי, שהן אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע. נמצא שהכלי שגבהו אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע ורחבו אמה על אמה שהוא ששה טפחים על ששה טפחים, שהן ל"ו טפחים [בתבראתא], מחזיק ט' קבין, שהן ל"ג לוגין, לוג לטפח. חלוק הטפח, שהוא ארבע אצבעות על ארבע אצבעות לארבעה חלקים, ותמצא כל חלק [וחלק] לאצבעיים על אצבעיים. חלוק הלוג גם כן לארבעה חלקים, נמצא כל חלק וחלק רביעית. נמצא שהכלי שהוא אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק רביעית לוג.
<h2>דף קט:</h2>
כתב הרב אלפסי ז"ל שצריך לברך על כל כוס וכוס מארבעה כוסות, משום דלא אפשר למשתי ולמקרי הלילא והגדה בהדי הדדי. ומה שכתב עליו הרב בעל המאור שמותר לשתות בתוך ההגדה. (ומה בירך) [ומסתברא] אע"פ שהוא רשאי [מ"מ אי] אפשר למקרי ולמשתי בהדי הדדי. וההיא דכסוי הדם [חולין פ"ו ע"ב] ראיה על זה, דהתם ודאי מותר לשחוט ולכסות, ואי לא הוה אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא היה הכסוי הפסק אע"פ שמותר לשחוט ולכסות יחד. וטעם המאור אינו (מפסיק) [מספיק] בכוס רביעי שגומר עליו את ההלל, (והתם) [דהתם] ודאי אינו רשאי לשתות, דהא תנן [קי"ז ע"ב] בין שלישי לרביעי לא ישתה. ולפי דברי הרב אלפסי כל היכא שאסור לאכול לשתות או שאינו [יכול] לשתות ולקרות הוי הפסק. ולפיכך קריאת ההגדה וההלל הויא הפסק מפני שאינו יכול לשתות ולקרות, ואפילו יהיה רשאי. וגבי פורס מפה ומקדש הוי הקידוש הפסק, מפני שאסור לקדש ולאכול. [ועוד שהרי יש לו לשתות מן הקידוש, ומשתא וברוכי בהדי הדדי אי אפשר]. ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל, [לעיל ק' ע"א] אחר כך שרי המוציא. אבל בורא פרי האדמה אינו מברך על טבול שני, שכבר בירך בטבול ראשון. ואין ההגדה הפסק, שהרי יכול לאכול ולקרות ומותר נמי לאכול ירק ופירות (לתוך) [בתוך] ההגדה. ויש טעם אחר בבורא פרי האדמה של טבול שני, שברכת המוציא פוטרתה. וכי תימא והא אינו בא (ללפות) [ללפת], וברכת המוציא אינה פוטרת אלא דברים הבאין מחמת הסעודה. איברא דברים הבאים מחמת סעודה היא, שאינו רשאי לאכול סעודתו אם לא אכל המרור אחר המצה.
מה שכתב הרב אלפסי ז"ל שמברך על הגפן בתר תרי כסי קמאי ובתר תרי כסי בתראי, אנו רגילין לומר כגון שאין לו אלא ארבעה כוסות, אבל אם היה לו יין בתוך הסעודה למה יברך על הגפן בתר תרי כסי קמאי. ולא מסתבר הכי, דאם כן היה לו לרב לפרש ולא לסתום. אלא מסתברא שהרב אלפסי ז"ל סבירא ליה דיין שלפני המזון אינו פוטר יין שבתוך המזון [משום דזה לשתות וזה לשרות, כשם שיין] שבתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון משום דזה לשתות וזה לשרות. ואני לא קבלתי כן מאבא מרי ז"ל, אלא יין שבתוך המזון שהוא לשרות אינו פוטר יין שלאחר המזון שהוא לשתות, ועדיף לשתות מלשרות. [אבל יין שלפני המזון שהוא לשתות פוטר יין שבתוך המזון שהוא לשרות, דהא עדיף לשתות מלשרות]. וכן כתב הראב"ד ז"ל במסכת ברכות. ומה שכתב הב"ה דברכת המזון פוטרת ברכה אחת מעין שלש של יין, דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא. וכבר בארתי כל הצורך בזה בסוף פרק קמא דברכות.
<h2>דף קיד:</h2>
ענין מצות אין צריכות כונה כתבתי במסכת ראש השנה [כ"ח ע"ב].
<h2>דף קטו.</h2>
והא דאמרינן והדר כריך מצה ומרור זכר למקדש כהלל, קבלתי מאבא מרי ז"ל שמטבל בחרוסת בכריכה כשם שהיה הלל עושה, שהרי כורך זכר למקדש כהלל. ואי איתמר הלכתא כהלל הוה מברך אמצה והדר כריך מצה ומרור, דאי נמי אתי מרור דרבנן ומבטל ליה למצה דאורייתא נהי דלא נפיק ידי מצה ידי מרור מיהת נפיק.
<h2>דף קטו:</h2>
אמר רב פפא האי מרור צריך לשקועיה משום קפא, דאי ס"ד לא צריך לשקועיה למה לי נטילת ידים, הא לא נגע. לעולם אימא לך לא צריך לשקועיה דקפא מריחא מיית, [אלא למה לי נט"י] גזירה דלמא נגע. פירוש קפא, תולעת. דגרסינן בתוספתא דתרומות [פ"ז הי"ב] הקפא שבירקות והתולעת שבעיקרי [אילנות] וייבחושין שביין ושבחומץ מותרין סיננן במסננת אסורין. (ומחזי) [ומיירי] ברישא (שמתירין) [שמותרין] בשהתליעו לאחר שנתלשו, דאי במחוברין ודאי אסורין. והא דאמרינן הכא משום קפא, לאו משום איסורא קאמר, דלענין איסורא מה לי אי מיית [מה לי] אי לא מיית, תרוייהו אסירי בין חי בין מת. אלא לענין הזקא קאמר, דחי מזיק מת אינו מזיק.
אמר רבא בלע מצה יצא, בלע מרור לא יצא, בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא. ת"ר חמישי אומר עליו הלל הגדול דברי ר' טרפון. פירוש, לא אמר ר' טרפון שיהא חובה עליו לשתות כוס חמישי, אלא אם בא לשתות כוס חמישי כנגד והבאתי, שאינו במנין ארבע גאולות שתקנו כנגדן ארבעה כוסות והם והצלתי וגאלתי ולקחתי והוצאתי, אומר עליו הלל הגדול.
<h2>דף קיט:</h2>
הרב אלפסי פסק אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן וטעמא דמצה ופסח אין מפטירין אחריהן אפיקומן מפרש בגמרא דלא (לפתח) [לפרח] טעם מצה ופסח. כתב הראב"ד ז"ל דהיינו טעמא דבעינן בפסח דלא (לפתח) [לפרח] טעמיה. כדי שלא יבא לידי נותר. ובמצה נמי טעמיה דמילתא שאם יאכל וישתה אחר ארבעה כוסות לא תהיה ניכרת שתיית ארבעה כוסות (שאם) [אם] שתאן למצוה [אם לאו]. (לאחר) [אבל אחר] שלא ישתה אחריהן יהיה ניכר שהארבעה כוסות למצוה שתאן. מה שפירשו בירושלמי [פ"י ה"ו], בין שלישי לרביעי לא כדי שלא ישתכר, לרווחא דמילתא קאמר, מיהו אליבא דהלכתא טעם בין שלישי לרביעי [לא ישתה] משום דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
<h2>דף קכ.</h2>
מתניתין. ישנו מקצתן יאכלו, כולן לא יאכלו. ר' יוסי אומר נתנמנמו יאכלו, נרדמו לא יאכלו. פירש רבינו שלמה ז"ל משום דנראה (דשני) [כשני] מקומות, ופירש נרדמו לא יאכלו, אפילו מקצתן. ומאי דאמרינן בגמרא אביי הוה יתיב קמי דרבה, חזייה דהוה קא מנמנם אמר ליה מינם קא ניים מר אמר ליה נמנומי קא מנמנמא ותנן נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו, פירש רבינו שלמה ז"ל (דבכל) [דבליל] ראשון של פסח הוה, וכי היכי דאמרינן גבי פסח נרדמו לא יאכלו הכי נמי במצה אם לאחר שהתחיל לאכול כזית מצה באחרונה נרדם אחד מהם לא יאכל. ואנו רגילים לפרש מעשה דרבה הכא לאשמועינן שיש הפרש בין מתנמנם לנרדם. והראב"ד ז"ל פירש מעשה דרבה בשאר ימות השנה, ומשום היסח הדעת נגעו בה. דכיון דנרדם אסוחי אסח דעתיה, ודילמא נגע בדבר (להלוך) [לכלוך]. וכן מה ששנינו נרדמו לא יאכלו, משום היסח הדעת [הוא], דפסח נפסל בהיסח הדעת. ובירושלמי [פ"י ה"ז] מפרש הפסח אחר חצות לא יאכל משום הסח הדעת.
<h2>דף קכ:</h2>
אמר רבא אכל מצה אחר חצות לר' אלעזר בן עזריה לא יצא. ולית הלכתא הכי, אלא כר' עקיבא דאמר כל הלילה. דקיימא לן [ערובין מ"ו ע"ב] הלכה כר' עקיבא מחבירו. ואע"ג דסתם לן תנא הכא ובפרק קמא דברכות [ב' ע"א] כר' אלעזר בן עזריה [ד]הוה ליה סתם [ב]מתניתין ומחלוקת (דברייתא) [בברייתא] והלכה כסתם, אשכחן בפרק הקורא את המגילה למפרע [מגילה כ' ע"ב] דסתם לן כר' עקיבא, ומה לי חדא סתמא ומה לי תרי סתמי.
